צוות חוקרים בראשות הפרופסור השוויצרי ג’ין-רוברט טירן סיימו בימים אילו מחקר אותו ערכו במעבדת המחשבים באוניברסיטת קופנהגן על השפעת התמריצים על המאמץ ועל האופן בו בני אדם תופסים את חשיבות התמריצים. תוכנת מחשב הציגה למשתתפים בניסוי סדרה של תרגילי חיבור בקושי הולך וגובר. המשתתפים קיבלו תשלום בהתאם ל”תפוקתם” – מספר התרגילים אשר פתרו נכון. לאחר 20 דקות עבודה חולקו הנבדקים לקבוצת טיפול ולקבוצת ביקורת. הטיפול היה מס בשיעור של 60% על התשלום וחלוקת תקבולי המס בצורה שוויונית בין המטופלים. קבוצת הביקורת חזרה על השלב הראשון (ללא מס). בתפוקת קבוצת הביקורת לא חל שינוי מובהק, ואילו תפוקת המשתתפים בקבוצת הטיפול ירדה בממוצע ב-20%.
אבל, הממצא המעניין אינו ההשפעה השלילית של מיסוי וחלוקה מחדש של ההכנסה על התמריץ לעבוד, אלא חוסר יכולתם של רוב המשתתפים להעריך נכונה את השפעת הטיפול על התפוקה. המשתתפים נשאלו (בין שני שלבי הניסוי) מה להערכתם תהיה השפעת המיסוי על התפוקה. (תשובות מדויקות זיכו בפרס כספי, כך שהמשתתפים ניסו לקלוע לאמת). רוב הנשאלים העריכו שהתפוקה לא תיפגע מהמס, ובממוצע ההערכה הייתה ירידה צנועה של 4% בתפוקה. כלומר הירידה בפועל בתפוקה הייתה גבוהה פי חמש מאומדני המשתתפים.
ברקע הויכוח בישראל, כמו ביתר המדינות המפותחות, על ההיקף הראוי של חלוקה מחדש של ההכנסה, על ידי מיסוי בעלי ההכנסות הגבוהות ומתן קצבאות לבעלי ההכנסות הנמוכות, עומדים פערים אידיאולוגיים. בקצה האחד ניתן למצוא את אנשי הימין הכלכלי הקיצוני, שמאמינים בזכות הקניין המוחלטת של האדם על פרי עמלו. לתפיסתם אין מקום למדינת הרווחה. בקצה השני עומדים הסוציאליסטים הקיצוניים המאמינים בניתוק מוחלט בין רמת החיים לתפוקה – לשיטתם “כל אדם תורם לפי יכולתו ומקבל ע”פ צרכיו”. רובינו נמצאים בתווך – יש המאמינים שראוי לסייע לחלשים בהיקף רחב יותר ואחרים מאמינים שהסיוע הראוי צנוע יותר.
ממצאי המחקר, המראים שאנשים (לפחות סטודנטים בדנמרק) שוגים באופן שיטתי בהערכת ההשפעה השלילית של מיסוי וחלוקה מחדש של ההכנסה על פריון העבודה, רומזים שהפער בין הימין הכלכלי-חברתי לבין השמאל, אינו בהכרח אידיאולוגי. כפי הנראה, לאמונות שונות על האופן בו בני אדם מגיבים למדיניות ולתמריצים חשיבות מכרעת בויכוח. בפרט, אנשי השמאל נוטים להאמין שבני אדם עושים את אשר ביכולתם בשביל לפרנס את עצמם ובני ביתם, וקצבאות, גם אם הן מותנות בהכנסה נמוכה, אינן פוגמות באופן מהותי במאמץ להתפרנס בכבוד. לשיטתם, אין כל בעיה להקטין את היקף העוני – הרחבת היקף הקצבאות לחלשים תעשה את העבודה. לטענתם, התנגדות אנשי הימין לקצבאות נדיבות נובעת מאידיאולוגיה או סתם מרוע לב ודאגה לאינטרסים האישיים.
ברם, לפחות חלק ניכר מההתנגדות לקצבאות נדיבות נובע מאמונה בחשיבות התמריצים – קצבאות פוגעות בתמריץ לעבוד, ולכן קשה לסייע לחלשים – ולאו דווקא מאידיאולוגיה שבבסיסה חוסר רצון לצמצם את העוני. ההבנה שצמצום העוני וסיוע לעניים אינם אותו הדבר, מובילה למסקנה שמדיניות קצבאות יש לנהל בצורה מושכלת, באופן שאינו מעודד יתר על המידה בחירה בקצבאות כתחליף לחיי עבודה. תפישה ערכית המנותקת מהבנת המציאות, בפרט הבנת חשיבותם של התמריצים הכלכליים, הובילה למדיניות שלא השיגה את מטרתה. הסיוע לעניים בישראל, בהיקף הולך וגובר (לפחות לפני הקיצוץ בשנת 2002), לא תורגם לצמצום בהיקף העוני. שיעור ההשתתפות של גברים בכוח העבודה, לעומת זאת, כן פחת ע”פ השנים.