קטע מטור בדהמרקר שכתבתי בשנת-2007: לצד צמיחה כלכלית, משקים מודרניים מאופיינים במחזורי עסקים – תנודתיות בשיעור הצמיחה סביב המגמה; כלומר, מעברים מתקופות של צמיחה מהירה לתקופות של מיתון. גם אם לא מבינים תמיד מדוע, הניסיון מרמז לכך שמיתון יגיע, והוויכוח הפופולרי כל כך בישראל על מה עושים עם “העודפים המצטברים בקופת המדינה” יוחלף בוויכוח פחות נעים – מהיכן מקצצים בזמן שהקופה הולכת ומתרוקנת. מדיניות כלכלית אנטי-מחזורית – כלומר מדיניות המנסה למתן את התנודתיות בצמיחה הכלכלית, ובעיקר לצמצם את הפגיעה בהכנסה בתקופות של שפל, מאופיינת בגישה שמרנית בתקופות של צמיחה: הימנעות מגידול, מעבר לתוואי הרב-שנתי, בהוצאה והימנעות מקיצוצים או אף הרחבה בהוצאה […]

צירופה של ש”ס לקואליציה, והחזר קצבאות הילדים לרמתם הגבוהה לפני הקיצוץ של 2003, יחזיר את המשק הישראלי למסלול התאבדות. עד הקיצוץ, תשלומי ההעברות (קצבאות למינן) גדלו על פני השנים ברמתן המוחלטת ואף כאחוז מהתוצר. בו בזמן, היקף העוני הלך וגדל. מדיניות הסיוע לחלשים לא הצליחה לתרגם משאבים הולכים וגדלים לצמצום בהיקף העוני. אחת הסיבות המרכזיות לגידול בשיעורי העוני, למרות הקצבאות, או אולי אפילו בעזרתם, הינו שיעור הילודה הגבוה בקרב חלק ניכר מהמשפחות הנתמכות. במקרים רבים סיוע כלכלי, בעיקר כזה המותנה במספר הילדים, מופנה לגידול בילודה. סיכוייו של ילד שגדל בעוני, במיוחד בבית שניסמך על תקציבים וצדקה לפרנסתו, לגדול להיות בוגר […]