סטודנט סביר לכלכלה, בסוף שנת הלימודים השנייה לתואר בוגר, יכול להראות שמע”מ דיפרנציאלי פוגע ברווחה של הצרכן הממוצע. ההנחות הנדרשות לתוצאה זו הן סבירות: אנשים יודעים להרכיב את סל הצריכה שלהם (כמה עגבניות, וכמה חלב, וכדומה) יותר טוב ממה שאחר, נבון ומוכשר ככל שיהיה, יחליט עבורם. מע”מ דיפרנציאלי זו שיטה גרועה לסייע לחלשים. ממשלת ישראל עברה כבר לפני למעלה משלושה עשורים, בתהליך הדרגתי, לסיוע ישיר לנזקקים במקום לסיוע בזבזני דרך סבסוד מוצרים או מיסוי דיפרנציאלי. העובדה שבמדינות רבות יש מע”מ דיפרנציאלי אינה סיבה להעתיק מהן אלא ללמוד מהן. והניסיון מראה שמע”מ דיפרנציאלי אינו מוצלח. (פירוט בטור המצוין של מירב ארלוזורוב -קישור ראשון מטה).
חמור מזה, מע”מ דיפרנציאלי מזמין לחצים אינסופיים של אינטרסנטים על מחוקקים ופקידים להרחיב את ההקלה למוצרים נוספים, וכמובן הפתח לרמאיות הוא אדיר. מוכרים לנו לחם ורושמים מלפפון. אפילו חוקרי מכון ון ליר – הידועים כנוטים חזק לכיוון ה”חברתי” מתנגדים למהלך, כי הוא דרך גרועה לסייע לחלשים. (קישור שני מטה). אבל במערכת הפוליטית, ההגיון לא רלוונטי, ונתניהו הולך לכיוון הנורא הזה – למרות שהוא יודע כמה זה רע. מהלך שאין ממנו דרך חזרה: ברגע שניתנת הטבה במס, כבר (כמעט) בלתי אפשרי לסגת ממנה. (ע.ע. מע”מ אילת, פירות וירקות).
מירב ארלוזרוב, “נתניהו ודרעי עוזרים לחלשים”, באתר דה מרקר, 15 לאפריל 2015
מכון ון ליר בירושלים, “האם להחיל מע”מ דיפרנציאלי בישראל? לקחים מהתיאוריה ומהנעשה בעולם”.