מירב ארלוזורוב, “כלכלת ישראל בשיא, אבל איך ממשיכים מפה”, 18 לאפריל ערב יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, אתר דהמרקר
כמה הערות:
חבל שמירב בחרה שוב את המרואיינים הקבועים פחות או יותר. יש בישראל כלכלנים צעירים (ואפילו מעט כלכלניות) שחלקם מכירים את חזית המחקר יותר טוב מאיתנו הוותיקים ויש סיכוי שיחדשו לגבי לקחים חדשים ורלוונטיים מהמחקר למדיניות בישראל.
מירב טוענת, ובצדק:
ישראל של 2018 מתברכת בעלייה בהשתתפות בעבודה בכל המגזרים, כולל החרדי והערבי, בירידה באי־שוויון — בנק ישראל מייחד גרף מיוחד שבו הוא נותן קרדיט למדיניות של בנימין נתניהו כשר האוצר ב–2003, מדיניות הקיצוץ בקצבאות, כאחד הגורמים לירידה באי־שוויון — ובגידול בתוצר השנתי לנפש לכ–35 אלף דולר. נתון זה ממקם את ישראל עם ממוצע המדינות העשירות בעולם.
מנואל טרכטנברג מצוטט בהרחבה אבל למעשה הוא לא אומר כלום חוץ מהמנטרה הקבועה שצריך להעלות מיסים ולהגדיל את ההוצאה הציבורית.
צביקה אקשטיין (גילוי נאות: הוא “הבוס” שלי בבינתחומי ובמכון אהרן) אומר דברים נכונים על פערי הפריון והחשיבות של השקעה בחינוך טכנולוגי ותשתיות.
הצדיקים שלא רוצים להגדיל הוצאה ציבורית ואומרים את זה בצורה ברורה: אבי שמחון ועבדכם הנאמן. היחיד שמדבר בצורה ברורה על מהלכים קונקרטיים לשיפור היעילות של המגזר הציבורי ולשיפור איכות החיים:
גם מואב מעדיף את הגרסה של ממשלה רזה, שמוציאה פחות וגם גובה פחות מסים, אבל להערכתו ניתן לייעל מאוד את ההוצאה הממשלתית באמצעות צמצום הכוח של ארגוני העובדים וביטול הקביעות (“בדנמרק ביטלו את הקביעות”); וניתן גם לייעל את גביית המס באמצעות ביטול כל הפטורים — לרבות הפטור הבולט של חוק עידוד השקעות הון — ולגבות יותר מס, בשיעור נמוך, מכולם. עם זאת, גם מואב מצטרף לקריאה של הכלכלנים האחרים למיקוד המדיניות הכלכלית בהקטנת הפערים והעוני, והגדלת הפריון. מואב מציע להגיע לכך באמצעות הגדלת היעילות של המשק בדרך של הגדלת החופש הכלכלי. הוא מצדד בביטול מכסים והגבלות יבוא, ביטול העבודה המאורגנת, הקלת הרגולציה, שחרור החרדים לשוק העבודה באמצעות ביטול חובת הגיוס שלהם לצה”ל, והקטנת עידוד הילודה באמצעות ביטול קצבאות הילדים.
לסיום: בציבור הישראלי, כמו גם אצל הכתבים הכלכליים וחלק מהכלכלנים, צמצום עוני וצמצום פערים זה אותו הדבר, ולכן להערכתי מירב יחסה לי טענה שמדיניות צריכה להתמקד בצמצום הפערים והעוני. אני נגד מדיניות לצמצום פערים, אני כן בעד מדיניות לצמצום העוני. מדובר בשתי מטרות שונות. עליה בהכנסה של החלשים משיגה את שתי המטרות, אבל פגיעה במצליחים רק מצמצמת פערים. למדיניות זו אני מתנגד.