הלל גרשוני מסביר טענות של אנטוני גיל לגבי היתרונות של טיפים. לא השתכנעתי ונוצר דיון מעניין שהדגים לדעתי את היתרונות בלימודי כלכלה כשעוסקים בדיון על סוגיות כלכליות. לימודי כלכלה מאפשרים (למעטים שמבינים…) ניתוח מסודר של בעיות כלכליות.
כאן הפוסט של גרשוני. בתמצית, הוא טוען ש:
- טיפים מאפשרים להתגבר על “בעיית הסוכן”. המנהל לא רואה כל הזמן את המלצר ולכן מתקשה לתגמל אותו על עבודה טובה. הלקוח עושה זאת בעזרת הטיפ.
- טיפים מאפשרים אפליית מחירים וולונטרית, ואפליית מחירים זה דבר טוב. היא מאפשרת למי שהמוצר “שווה” לו יותר ישלם יותר.
- טיפים מגדילים אמון בחברה. הרי לא חייבים להשאיר ויותר מזה לפעמים, בביקור חד פעמי במסעדה, אין שום סיבה רציונלית להשאיר טיפ, והעובדה שמשאירים בכל זאת תורמת לאמון.
הגבתי כך:
טיעון 1 ו-3 לא משכנעים אותי. טיעון 2 שגוי. הקצאה יעילה מתקבלת בשוק תחרותי משוכלל ולא בשוק שיש בו מידה משמעותית של כוח מונופוליסטי. היוצא מן הכלל הוא המקרה של “מונופול מפלה מושלם.” מסעדות אינן שוק תחרותי משוכלל והטיפ הוולנטרי לא הופך אותן למונופול מפלה מושלם – הוא למעשה מרחיק אותן משם. הקצאה יעילה מתקבלת כאשר המחיר השולי שווה לעלות השולית. זה מה שקורה בתחרות משוכללת ובמונופול מפלה מושלם. זה לא המקרה בענף המסעדות, והטיפ הוולנטרי לא עוזר להגיע לשם.
על כך הגיב הלל בשאלות:
א. אתה מכיר שוק תחרותי משוכלל?
ב. אתה טוען שאפליית מחירים בשוק “מהחיים עצמם” (כזה שאינו תחרותי משוכלל) אינה מובילה להקצאה יעילה יותר?
והשבתי:
לא מכיר שוק משוכלל ולא מכיר מונופול מפלה מושלם, ולא מבין איך אפליית מחירים שמייקרת את העלות לאנשים מסוימים (נדיבים יותר/עשירים יותר/שזה שווה להם יותר) עוזרת להקצאה יעילה. למעשה זה בדיוק הפוך. אם מי שזה “שווה” לו יותר משלם יותר הרי שהתשלום הנוסף, אם ישפיע, ישפיע בכיוון של פחות צריכה. פוגע ביעילות.
והלל השיב:
מי ששווה לו משלם יותר כדי שמי ששווה לו פחות ישלם פחות (במקום המצב הקיים שבו מי שזה שווה לו פחות אינו קונה את המוצר למרבה הצער של כולם). אם היו שתי אפשרויות: מחיר קבוע של מוצרים בכל הארץ, או מחיר משתנה בהתאם לאזורים שונים (כמו שהוא המצב היום) – האם לדעתך המצב הראשון הוא טוב יותר?
ותשובתי:
אני לא יודע מה זה “טוב” אני יכול להתייחס בנוחות רבה ליעילות. אם העלות לייצר מוצר אינה מושפעת מהנכונות של צרכן כזה או אחר לשלם עליו אז מחיר שונה לצרכנים שונים מרחיק אותנו מהקצאה יעילה. קל לראות את זה. נניח שהעלות לייצרן היא 10 שקלים. הצרכן ש”שווה” לו יותר משלם 20 שקלים והצרכן ש”שווה” לו פחות משלם 14 שקלים. כל אחד מחליט כמה לקנות. הכמות שכל אחד מהם קונה היא עד לאותה נקודה שהוא כמעט אדיש בין רכישת היחידה האחרונה ובין המחיר שהוא שילם. עכשיו קח יחידה אחת מהבחור ששילם 14 ותעביר אותה לבחור ששילם 20, וקח מהבחור ששילם 20 שבעה עשר שקלים ותן לבחור ששילם 14 ושניהם מרוצים מהשינוי שעשית. זה מוכיח שהיית בהקצאה לא יעילה. לא תוכל לעשות את התרגיל הזה אם הם משלמים את אותו המחיר.