גזרים או מקלות?

הממשלה מעוניינת לעיתים תכופות לעודד התנהגות מסוימת, למשל צמצום שימוש בכלים חד פעמיים, צמצום צריכת משקאות מתוקים,וכמובן גם צמצום פעילות לא חוקית. במקרים רבים ברור שהגישה הסבירה היא גישת המקל – אם תגנוב, תרצח, תנהג בניגוד לחוק (ויתפשו אותך) תיענש, וכך גם אם תתרמו לזיהום הסביבה או אם תשקו את הילדים שלכם במשקאות שפוגעים בבריאותם.
אף אחד לא מעלה בדעתו לצמצם פשיעה על ידי “גזרים” – מי שלא רוצח יקבל פרס…
אבל במקרים רבים דווקא “הגזר” מאוד פופולרי בשיח הציבורי ובמדיניות. הדוגמה הברורה ביותר היא בעידוד מעבר מרכב פרטי לתחבורה ציבורית, או רכיבה על אפנים, וכדומה.
נשאלת השאלה, מה עדיף? העובדה שהגזרים פופולריים (סבסוד תחבורה ציבורית למשל) והמקלות ממש לא (אגרות גודש למשל) לא מעידה על מהי הגישה הנכונה.
למעשה, כל ההבחנה במדיניות ציבורית בין מקל (תשלום כספי) לבין גזר (קבלת כסף – סבסוד) היא בעייתית, למעשה מוליכה שולל. הרי לא מדובר כאן במעסיק שיכול באמת לתגמל עובדים יותר או פחות על חשבון הרווחים. ממשלה שנותנת כסף לציבור תמיד לוקחת את הכסף מהציבור, לכן כל ההצדקה להעדפת גזרים על מקלות מבוססת על פופוליזם – חוסר הבנה או התעלמות מהאמת הפשוטה הזו.
לכן כבר שנים אני טוען כאן שמוטב מקלות על גזרים. הגזר אינו באמת גזר – הוא על חשבון הציבור – והוא מעודד שימוש מיותר. למשל תחבורה ציבורית.
אבל מה לגבי נתונים?
ובכן, מחקר חדש – מטא אנליזה של מעל מאה מחקרים של האפקטיביות של התערבויות במטרה לצמצם שימוש ברכב פרטי ולעודד שימוש בחלופות מצא, כצפוי:
  1. לצמצום שימוש ברכב פרטי המקל אפקטיבי יותר מהגזר.
  2.  להגדלת שימוש בחלופות לרכב פרטי השילוב של מקל וגזר אפקטיבי יותר מרק גזר (אין כנראה רק מקלות בעידוד שימוש תח”צ/אפניים/הליכה – מה יעשו? ירביצו למישהו שיושב בבית?)
כדאי לזכור: הביקוש לנסועה אינו קשיח. הוא למעשה מאוד גמיש. ולכן הגדלת שימוש בתח”צ או אפניים, לא שקול לצמצום שימוש ברכב פרטי