גלעד זילברברג, בעל מפעל מאיר בייגל, מעלה טענות מופרכות בריאיון עם עדי דברת-מזריץ, הארץ.
עדי דברת מזרית, “השכר מטורף, הנדל”ן יקר – אז נעבור לחו”ל. הישראלים משלמו את המחיר”, באתר הארץ, 01 ביולי 2022
למנוע אי הבנות, אני מאוד מעריך את היזמים שלוקחים סיכון ומקימים או מרחיבים עסקים ובכך מספקים גם מקומות עבודה וגם מוצרים ושירותים. בלי אותם יזמים לא הייתה לנו כלכלה, הכנסה ורווחה. הם הבסיס לצמיחה הכלכלית. ולכן, בכל פעם שיש התארגנות להטיל עוד חובות על המעסיקים ולחזק עוד את כוחם של ארגוני העובדים, אני מתייצב מאחורי המקלדת ומנסה להסביר את הנזק הרב שאותם מחוקקים עושים. הגישה הפופוליסטית בארץ, שמתייחסת לבעלי עסקים כ”נצלנים” היא לא רק מקוממת, היא בעיקר לא נכונה.
תמיד אתייצב לצד העסקים, בעיקר הקטנים והבינוניים, בדרישות להקלה על רגולציה שמקשה עליהם להתחרות (הגדולים אוהבים רגולציה מכבידה). ותמיד אתייצב לצד המעסיקים מול ארגוני העובדים וההסתדרות שפוגעים ברווחת הציבור בעיקר בחלשים (אבל נהנים מדימוי חיובי).
ועם כל זאת, צריך לזכור שגם לבעלי העסקים יש אינטרסים צרים, ולפעמים מעבר לאינטרסים, פשוט חוסר הבנה במקרו כלכלה. כך למשל התאחדות התעשיינים תמיד בעד הקלה ברגולציה שמכבידה עליהם עד שזה מגיע להקלה על יבוא ותחרות, ובכך ההתאחדות פוגעת בתעשיינים עצמם – היצואנים, ובוודאי שפוגעת בהתפתחות הכלכלית. הדרישות להעדפת תוצרת מקומית ורכש גומלין במכרזי ממשלה היא דוגמה מצוינת.
ובכן, מה טוען זילברברג? שקשה להתפרנס בארץ. עלות ההעסקה גבוהה, והוא כבר כמעט העביר את המפעל שלו למזרח אירופה, אבל בסופו של דבר, בגלל ציונות, בחר להשקיע במפעל המקומי באוטומציה ונשאר כאן. למה זה ציונות, אתם תוהים? אז גם אני תוהה. אז הנה ההסבר המרכזי מפי האיש:
אם תעשיית המזון המקומית תיכחד … מי שישלמו את המחיר יהיו הישראלים, שימצאו את עצמם עוד עשור במדינת אי מוקפת מדינות אויב עם צבא, אך ללא אוכל
בייגל מיוצר מדגנים (חיטה לרוב) ואת הדגנים אנחנו מייבאים. אז מדינת אי מוקפת מדינות אויב שלא יכולה לייבא בייגל גם לא יכולה לייבא חיטה. זה בדיוק כמו הטיעון המופרך של מגדלי העופות להטלה, שממליצים על עצמאות תזונתית. רק שתרנגולת היא כמו מכונה לייצור בייגל. בצד אחד נכנסים דגנים ומהצד השני יוצא מזון תוצרת הארץ. אבל את הדגנים מייבאים. (וכן, אני מודע לגמרי לסבל של העופות, ומאוכזב מהכניעה לחקלאים ומהדחייה בתקנות שמחייבות ביטול שיטת הכלובים).
יתרה מזו, כל הטיעון על ציונות וייצור בישראל כתחליף ליבוא, ובכך ייצור מקומות עבודה לישראלים הוא מופרך לחלוטין. כפי שכבר הסברתי עשרות פעמים, יבוא לא יוצר אבטלה. יבוא, לעומת זאת, מוריד את יוקר המחייה, ותומך בתעשיות היצוא, שבממוצע מציעות משרות בשכר גבוה יותר. במילים אחרות, אין כל סיבה לייצר בישראל בתחומים שבהם אין לנו יתרון יחסי. ובגלל שלשמחתי אנחנו מדינה מפותחת ושכר העבודה כאן גבוה (בהשוואה למדינות רבות בעולם), אין סיבה לייצר כאן מוצרים עתירי כוח עבודה לא מיומן. זה לא היתרון היחסי שלנו, ולא חסרות בישראל בכל מקרה משרות בשכר נמוך. הבעיה שלנו היא פריון עבודה נמוך ושכר נמוך, ואת זה ממש לא משפרים עם תעשיות שמתאימות למדינות עניות.
יש עוד מגוון טענות בעייתיות, וכמובן תחזיות מוזרות מהתאחדות התעשיינים (שאני סומך עליהם בערך כמו על מכון אדוה), אבל אסתפק בעוד ציטוט אחד באמת מופרך:
אני ממש לא אופטימי. אנחנו נמצאים בתקופה של יוקר מחיה מטורף, לצד חשש אמיתי לביטחון התזונתי של הישראלים. אלה דברים שהמדינה צריכה ויכולה לטפל בהם. המחירים בסופר יכולים לרדת, ספקים יכולים לייצר בישראל ולהרוויח ולישראלים יהיה מה לאכול גם במצב של מלחמה — פשוט צריך לעשות את הצעדים הנדרשים לשם כך. למשל, שנים מדברים על החלת מע”מ דיפרנציאלי, וזה לא קורם עור וגידים; צריך לטפל במחירים המטורפים של חברות התובלה הימית, שהפכו את עלויות ההובלה לבלתי אפשריות
ראשית, מע”מ דיפרנציאלי זה פשוט דבר מזיק. בקישור מאמר שמסביר (המאמר לא נכתב על ידי איזה קפטליסט כמוני או מקהלת, הוא נכתב על ידי חוקרים בון ליר. הכי “חברתיים” שיש). שנית, מדינת ישראל צריכה לטפל במחירי ההובלה הימית? אתה רציני? לא רק שזה לא משהו שתלוי בכלל במדיניות ממשלת ישראל, אלא שעצם האזכור של עלויות ההובלה רומז לכך שגם אתה יודע שחומרי הגלם שלך הם יבוא וכל הטענה של עצמאות במזון היא קשקוש.
הפרק בפודקאסט שמסביר את הקשר בין יצוא ליבוא.
וסרטון יוטיוב מסמינר מכון פרידברג לכלכלה שמסביר באריכות את הקשר בין יצוא ליבוא כולל גרפיים –