בשנים 1985-1988 ניהלתי את מטע התמרים של קיבוץ קליה (בקיבוצניקית זה נקרא “לרכז” כי “לנהל” זו מלה של קפיטליסטים). מדובר באחד ממטעי התמרים הגדולים בארץ, אולי הגדול שבהם, ובכל יום עבדו איתי במטע 10-15 איש ואשה. שניים שלושה חברי קיבוץ, כמה בני גרעין וכמה מתנדבים. כל זה הרבה לפני עידן העובדים הזרים בחקלאות ולפני שהעסיקו עובדים שכירים מיריחו השכנה.
היה כיף והיה מאתגר. חלק ניכר מהאתגר היה העבודה עם עובדים שאינם שכירים, ולכן אי אפשר לאיים עליהם בפיטורים (אפשר לפטר, אבל זה לא ממש איום), ורובם (בהחלט לא כולם) קצת עושים טובה שהם בכלל עובדים. כמובן שהייתה תחלופה גבוהה (בני גרעינים ומתנדבים מגיעים לתקופות קצרות). בקיצור לא קל.
אני מנסה לדמיין מצב שאני צריך לנהל מערכת שבה העובדים מאוגדים, ואין שום אפשרות לפטר עובד, ונדמה לי שזה הרבה הרבה יותר קשה מהחוויה הניהולית שהייתה לי. למשל לנהל את רכבת ישראל, נראית לי משימה בלתי אפשרית.
אני לא מכיר את מנכ”ל הרכבת המיועד להדחה ואין לי מושג אם הוא פישל או לא. רק אומר שהוא מראש לקח על עצמו משימה בלתי אפשרית.
אפשר ורצוי להפריט את רכבת ישראל. זה אמנם נחשב כאן מהלך “ניאו-ליברלי” אבל קבלו עובדה: חלק גדול מקווי הרכבת בדנמרק ובשוודיה הופרטו. במדינות סוציאל דמוקרטיות מצליחות הגישה היא שתפקיד המערכת הציבורית לשרת את הציבור ולא קבוצת עובדים מיוחסת. גישה מדהימה, לא?