אורי פסובסקי, “נתניהו השריש תחושה שהכל גזרת גורל, מהקונפליקט עד יוקר המחייה. זה לא נכון”, באתר כלכליסט, 21 לדצמבר 2018
חוסר ההבנה הכלכלית של הציבור הישראלי קשור להטעיות שיטתיות מצד התקשורת והפוליטיקאים, אבל גם לאנשי האקדמיה יש תרומה משמעותית לחוסר ההבנה של הציבור ולהשלכות של חוסר ההבנה: דרישות מזיקות מהממשלה.
הגרועים ביותר הם פרופסורים לכלכלה: לא בגלל שהם אומרים דברים מופרכים יותר מהפרופסורים שאינם כלכלנים (הם אומרים בדרך כלל דברים הרבה פחות מופרכים), אלא בגלל שהם באופן טבעי מתקבלים כמומחים לכלכלה.
קבלו דוגמה – פרופסור מנואל טרכטנברג, מלהג, בראיון לאורי פסובסקי, כלכליסט:
יש נתק נורא בין המקרו למיקרו. ואם המקרו הנהדר לא בא לידי ביטוי ברווחת הפרט, ובמיוחד ברווחת המשפחות הצעירות, אז משהו פה השתבש. אל תנפנף לי במקרו אם אתה לא יודע לתרגם את ההצלחה הזאת לרווחת הפרט והמשפחות הצעירות. זו הנקודה
אין לי שום עניין להגן על ממשלת נתניהו, אבל העובדות הן שיש בישראל צמיחה כלכלית ריאלית בתוצר לנפש, היא אמנם לא צמיחה מרשימה וישראל לא מצמצמת משמעותית, אם בכלל, את הפער בתוצר לנפש מול המדינות המפותחות, אבל במקביל לצמיחה הפערים מצטמצמים. כלומר, הצמיחה מחלחלת לכל עשירוני ההכנסה, ובעיקר לשכבות החלשות. רמת החיים הריאלית בישראל עולה. בניגוד מוחלט לטענה של טרכטנברג, המקרו בהחלט מתורגם לרווחה במיקרו.
ונחשו מה הבסיס לעליות המחירים המדוברות, על פי טרכטנברג? צודקים: מחדל הגז והמונופולים. ומה הממשלה צריכה לעשות? עבודה טובה יותר בתחום המלחמה במונופולים, וכמובן לפתוח את הארנק ולסבסד חינוך (שמרטפות) לגיל הרך. או במילים שלו:
המדינה רוצה שתעשה ילדים, שהנשים יעבדו, אבל לגבי הילדים? תסתדרו. בכל הנוגע לחינוך לגיל הרך הממשלה מגיבה רק ללחץ ציבורי, ורק נקודתית.
טרכטנברג אומר גם דברים מאוד נכונים, אבל רק את הדברים שנעים לכולם לשמוע. יש גם אמירות חשובות, אבל אמירות אלו הינן בשולי הדברים, ואינם מתגבשות לכדי אמירות ברורות לגבי מדיניות:
אם אין מספיק יבוא מתחרה, אתה [המונופול] תעשה מה שבא לך
ולמעשה כשפסובסקי שואל אותו לסיום אז מה עושים, הוא לא נותן כמעט כלום, רק מלין על פופוליזם…
פרופסור טרכטנברג, לפני שאתה חוזר לפוליטיקה יש לי מסר בשבילך: יש מה לעשות. ממליץ לך לקרוא למשל כאן את ההמלצות שלי: