רענן דינור, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, בראיון ל”כלכליסט” (8.7.08), חושף את תוכניתו הכלכלית, הכוללת המלצה על ביטול קצבאות הילדים למשפחות מהמעמד הבינוני והגבוה. צמצום בקצבאות הילדים, העומדות על 152 שקלים לחודש לילד ללא כל מבחן הכנסה, נראה על פניו צעד סביר, כמעט מתבקש, לנוכח הצרכים הרבים. ואכן, לא מדובר בהצעה חדשה. לא מזמן היה זה שמעון פרס, אז המשנה לראש הממשלה, שהציע לקצץ בקצבאות הילדים לארבעת העשירונים העליונים, במטרה לממן מסגרות לגיל הרך, שיקלו על אמהות את היציאה לעבודה. זמן לא רב לפניו, במהלך דיוני התקציב לקראת שנת 2005, הייתה זו שרת החינוך דאז, לימור לבנת, שמחזרה את הרעיון לקצץ את קצבאות הילדים לבעלי ההכנסה הבינונית-גבוהה, אז במטרה לממן הרחבה לתקציב החינוך. כשנה לפניה היה זה “האזרח המודאג” בנימין נתניהו, שהציע את קיצוץ הקצבאות לעשירונים הגבוהים כמקור למימון הורדה במיסוי. נתניהו לא היה הראשון שראה בקיצוץ בקצבאות הילדים לעשירונים הגבוהים מקור הכנסה ראוי, ודינור, כנראה, לא יהיה האחרון.
בזמן שהצעות להעלאת שיעורי המס, הגבוהים ממילא עבור בעלי ההכנסה הבינונית-גבוהה, אינן זוכות לפופולאריות, והינן בניגוד למדיניות הממשלה, הרעיון להתנות את קצבאות הילדים במבחן הכנסה, זוכה לתמיכה רחבה למדי, לא רק בקרב פוליטיקאים, אלא גם בציבור. אולם חשוב להבין, שהתניית הקצבאות בהכנסה שקולה למעשה להעלאת שיעורי מס ההכנסה לבעלי ההכנסה הבינונית-גבוהה, ובאופן בעייתי למדי. הבה נראה מדוע.
נניח שניתן היה להתגבר על הקשיים הטכניים הקשורים למדידת הכנסת משק הבית והיה נקבע סף הכנסה, לדוגמה 15,000 שקלים ברוטו לחודש, שמעליו לא מקבלים קצבאות ילדים. (הקריטריון הסביר הינו אכן הכנסת משק הבית ולא הכנסת המפרנס הראשי או אם הילדים, והבעייתיות של התניית קצבאות הילדים בהכנסה רק חמורה יותר בכול חלופה אחרת). משפחות רבות שהכנסתן עולה במעט על 15,000 שקלים תעדפנה לצמצם את היקף השתתפותן בכוח העבודה, אולי לוותר על מישרה חלקית (של האישה קרוב לוודאי) ובה בעת להקטין הוצאות בגין טיפול במשק הבית או בילדים, במטרה לצמצם את ההכנסה ל-15,000 שקלים ולשמור על קצבת הילדים. לכאורה, ניתן לפתור בעיה זו באמצעות צמצום הדרגתי של קצבאות הילדים עם עליית ההכנסה. נסתפק, לצורך הדוגמה, במשפחה שמקבלת קצבה חודשית של 400 שקלים (למשפחה עם שלושה ילדים קצבה גבוהה יותר) ונניח שבכול עליה של 1000 שקלים בהכנסה מעל הכנסה של 15,000 שקלים, המשפחה תאבד 25% מהקצבה, כלומר בדוגמה זו 100 שקלים. המשמעות פשוטה – תוספת של 10% לשיעור המס השולי, הגבוה ממילא.
כלומר, במקרה הטוב (ההדרגתי) שקולה הצעתו של דינור לתוספת במס ההכנסה. אבל, זו תוספת בעייתית במיוחד. ראשית, היא תלויה במספר הילדים – ככל שמספר הילדים גדל, כן גדלה התוספת לשיעור המס, ויכולה להגיעה בקלות רבה לתוספת אפקטיבית של עשרות אחוזים למס השולי. שנית, תוספת המס מוגבלת לתחום צר של ההכנסה. בדוגמה המוצגת כאן שיעור המס יורד לאחר מדרגת ההכנסה (המשפחתית) של 19,000 שקלים. מובן שככל שנפרוס את ההדרגתיות על תחום הכנסה גדול יותר נקטין את חומרת שתי הבעיות, ברם, באותה הזדמנות נקטין גם את ההכנסה הצפויה לממשלה.
כאשר ועדת בן שחר לרפורמה במיסוי מיסדה ב-1975 את קצבאות הילדים כחלק ממערכת המס, לא במקרה נקבעו הקצבאות ללא מבחן הכנסה. אם דינור רוצה להקטין את הנטו בידי משפחות מהמעמד הבינוני ומעלה מוטב שפשוט ימליץ על תוספת לשיעור מס ההכנסה.