בשנת 2003 הנהיגה ממשלת ישראל רפורמה כלכלית במדיניות הקצבאות, תחת הכותרת “מקצבה לעבודה”. הרפורמה זכתה לביקורות נוקבות על רקע אכזריותה של המדינה כלפי החלשים בחברה, על פי מדדים שונים, כמו למשל גובה התקציב לילד (במסגרת קצבאות הילדים), גובה אבטחת הכנסה, ומשך תקופת התשלום של דמי אבטלה, בהשוואה למדינות המפותחות.
ברם, השוואה המבוססת על תקציב לילד, או למשל גובה אבטחת הכנסה, יוצרת תמונה מעוותת, שכן אין היא לוקחת בחשבון את היחס בין גודל האוכלוסייה הנתמכת לבין גודל האוכלוסייה התומכת. בישראל, מספר הילדים יחסית למספר המבוגרים העובדים גבוה מאוד בהשוואה לכל מדינה מערבית, וכך גם שיעורם של הנזקקים לקצבאות למחייתם.
סך היקף התמיכות הכספיות גם הוא מהווה מדד בעייתי למידת הנדיבות של המדינה כלפי אזרחיה החלשים. ראשית, מדד זה אינו מתחשב באופן חלוקת הקצבאות. שנית, מידת הנדיבות של המדינה, אינה תלויה רק בתמיכות הכספיות שהיא מעניקה לקבוצות שונות באוכלוסייה אלא גם במסים שהיא גובה מאותן קבוצות.
במחקר אותו ערכתי עם מיקי יפרח, בדקנו את מידת הנדיבות או האכזריות של מדינת ישראל בהשוואה בינלאומית, ע”פ קצבאות ומיסים בקבוצות הכנסה שונות, בקרב האוכלוסייה בגיל העבודה.
ממצאי המחקר לגבי חלוקת הקצבאות מראים שהיקף הסיוע המופנה לחברי החמישון התחתון ירד אל מתחת לממוצע המערבי. לעומת זאת, ישראל נדיבה, בהשוואה בינלאומית, כלפי קבוצת הביניים. כלומר, הסיבה שחברי שני העשירונים התחתונים זוכים לסיוע פחות נדיב נעוצה בכך שבקבוצת הביניים מספר גדול של משפחות שנהנות מתמיכות כספיות בהיקפים משמעותיים. חלוקת משאבים בהיקף נתון למשפחות רבות מביא לכך שכל אחת מקבלת פחות.
כאשר לוקחים בחשבון גם את המסים הישירים שמשלמת האוכלוסייה בגיל העבודה השייכת לחמישון התחתון בהתפלגות ההכנסה, מתברר שישראל למעשה אינה שונה בפרספקטיבה בינלאומית מבחינת “התמיכות הכספיות נטו” המועברים לחברי קבוצה זו. משפחות בקבוצה זו משלמות פחות מיסים בהשוואה בינלאומית, בהיקף שמקזז את הפער בהיקף תשלומי ההעברה.
להיקף נדיב יחסית של קצבאות לקבוצת הביניים, מצטרף נטל מס נמוך משמעותית מהממוצע בהשוואה הבינלאומית. ששת עשירוני הביניים משלמים יחדיו מסים ישירים על עבודה בהיקף 4.8% מהתוצר, לעומת 7.8% בממוצע בקרב מדינות המערב. כאשר מחברים את המיסוי והקצבאות, היקף המיסוי נטו על האוכלוסייה בקבוצת הביניים עומד על שני אחוזי תוצר, לעומת 4.9% בקבוצת ההשוואה.
המיסוי הנמוך המוטל על שכבות הביניים והשכבות החלשות מותיר את הנטל בידי החמישון העליון, בהיקף העולה משמעותית על הממוצע בקרב המדינות המפותחות. גם לאחר ירידה בהיקף המיסוי על החמישון העליון בישראל בין השנים 2000 ו-2004, חברי קבוצה זו משלמים מסים ישירים על הכנסה מעבודה בהיקף של 8.3 אחוזי תוצר לעומת 7.2% בקרב המדינות המפותחות. כלומר, בהשוואה בינלאומית ישראל דווקא אכזרית כלפי חברי החמישון העליון.