עפרי אילני, “עצרו את מכונות ההזרעה: העתיד שייך לאנשים בלי ילדים”, באתר הארץ, 18 ליולי 2018
הפרשנים מודאגים מצמצום הילודה ברחבי העולם, אך לבחירה שלא להתרבות יש יתרונות לא מעטים
עפרי אילני, בביקורת על התפישה שחייבים לעשות ילדים. יש בכתבה כמה נקודות טובות, יש גם (כצפוי) כמה קשקושים אנטי קפיטליסטיים, אבל בסופו של דבר, נושא מעניין עם השלכות על תחומים רבים בוודאי כלכליים, שלדעתי לא עוסקים בו מספיק.
לפני שנעבור לכלכלה, אמליץ על ״לידה״ – ספר חדש של עמנואלה ברש רובינשטיין. גילוי נאות: קיבלתי את הספר מבעלה, ידידי יונה רובינשטיין (אחד הכלכלנים המבריקים שחבל שאינו פעיל קצת בבלוגוספירה, לא קרוב של אריאל רובינשטיין). הספר, בשונה מהטור של אילני, לא מטיף ולא מבקר, הוא רומן שעוסק בלידה ומציג גם את העמדה שלא הכל נפלא ושלא חייבים לעשות ילדים. ספר כתוב היטיב, בעדינות ובישירות, קראתי אותו בעניין והנאה תוך ימים ספורים.
כלכלה: המחקר הכלכלי עוסק גם בשאלות של הגורמים לילודה וגם בהשלכות של ילודה על הצמיחה הכלכלית, מדובר בגוף מחקר ענק. אסתפק כאן בתמציתיות רבה לכתוב על ההשלכות של ילודה (או צמיחת גודל האוכלוסייה) על צמיחה כלכלית, ומשהו על שינויים לאורך זמן בקשר שבין הכנסה וילודה.
הרווחה של הפנסיונרים תלויה בכך שיהיו אנשים צעירים בכלכלה. בוודאי במדינות עניות, בעיקר עניים במדינות עניות, שהילדים הבוגרים מפרנסים ישירות את ההורים שלהם. אבל גם אנשים עמידים, במדינות מפותחות או עניות, שחסכו לאורך החיים, תלויים בעובדים לפרנסתם. ההון בבעלותם לא מייצר דבר ללא העובדים. הנקודה הזו מרכזית בדיון על הירידה הדרמתית בילודה – מתחת לשני ילדים בממוצע לאשה – במדינות רבות, רובן עשירות אבל לא כולן.
אנחנו בישראל לא שם. אצלנו להערכתי הבעיה הפוכה. עודף ילודה וילודה שמתפלגת בצורה בעייתית באוכלוסייה.
מה רע בילודה מוגברת: תומס מלתוס, לפני למעלה משתי מאות, כבר סיפק הסבר: יותר אנשים על אותה כמות קרקע יוצר ירידה בתוצר לנפש. האם הטיעון של מתלתוס רלוונטי בעולם המודרני שחקלאות מהווה מרכיב קטן מהתעסוקה והתוצר? יש הטוענים שכן.
כמאה חמישים שנה אחרי מלתוס, במעבר מכלכלה חקלאית לכלכלה תעשייתית, בוב סולו (חתן פרס נובל בכלכלה) הראה לנו שקצב גידול האוכלוסייה (לא הגודל שלה) מדלל את צבירת ההון הפיזי (מכונות) ופוגע בצמיחה הכלכלית. בעשורים האחרונים – עם ההבנה של החשיבות של הון אנושי – חוקרים מדגישים את התחלופה בין “כמות” ל-“איכות” (בעקבות חתן פרס נובל לכלכלה גרי בקר המנוח, שבחר את הביטוי הלא כל כך מוצלח של “איכות” להשקעה בחינוך של הילדים). הטענה היא שיותר ילדים משמעותו פחות משאבים לכל ילד, ושוב פגיעה בצמיחה הכלכלית.
ואחרון: עד “השינוי הדמוגרפי” – ירידה דרמתית בילודה – שהתרחש באירופה במאה ה-19 – הקשר בין הכנסה (והשכלה) לבין מספר הילדים ששרדו לבגרות היה חיובי בדרך כלל. היום הקשר ברוב המדינות שלילי, ובישראל הוא שלילי מאוד. ההשלכות ברורות: בממוצע (לא נכון לכל משק בית) דווקא המשפחות העניות, שהיכולת שלהם להשקיע בכל ילד נמוכה (או שההשקעה היא בלימודים תורניים חסרי תרומה להכנסה ולצמיחה הכלכלית), עושים ילדים רבים. להטיה הזו יש כפי הנראה השלכות.
הספר של רובינשטיין:
עמנואלה ברש רובינשטיין, “לידה”, בהוצאת הקיבוץ המאוחד
וכמה טורים שלי (קצת ישנים אבל רלוונטים) על הנושא:
עומר מואב, “ילודה ציונות וכלכלה”, 30 בדצמבר 2004, בלוג – בעיקר כלכלה
עומר מואב, “הבעיה הדמוגרפית – הנתמכים מתרבים מהר מדי”, 22 בפברואר 2005, בלוג – בעיקר כלכלה
עומר מואב, “מדיניות רווחה: סיוע לעניים או מלחמה בעוני?”, 30 לנובמבר 2004, בלוג – בעיקר כלכלה