צירופה של ש”ס לקואליציה, והחזר קצבאות הילדים לרמתם הגבוהה לפני הקיצוץ של 2003, יחזיר את המשק הישראלי למסלול התאבדות. עד הקיצוץ, תשלומי ההעברות (קצבאות למינן) גדלו על פני השנים ברמתן המוחלטת ואף כאחוז מהתוצר. בו בזמן, היקף העוני הלך וגדל. מדיניות הסיוע לחלשים לא הצליחה לתרגם משאבים הולכים וגדלים לצמצום בהיקף העוני.
אחת הסיבות המרכזיות לגידול בשיעורי העוני, למרות הקצבאות, או אולי אפילו בעזרתם, הינו שיעור הילודה הגבוה בקרב חלק ניכר מהמשפחות הנתמכות. במקרים רבים סיוע כלכלי, בעיקר כזה המותנה במספר הילדים, מופנה לגידול בילודה. סיכוייו של ילד שגדל בעוני, במיוחד בבית שניסמך על תקציבים וצדקה לפרנסתו, לגדול להיות בוגר שחי על תמיכה מהמדינה עולים עשרות מונים על זה של ילד שגדל בסביבה שהעניקה לו משאבים חינוכיים מספיקים ודוגמה ללקיחת אחריות על החיים. המספרים ממחישים את הקשר שבין עוני לילודה. בשנת 2003 שיעור המשפחות העניות היה 19.3% מכלל המשפחות. משפחות אילו כללו 22.4% מהאוכלוסייה, כך שלמרות ריבוי הקשישים העניים, המשפחות העניות גדולות יותר מהמשפחות שאינן עניות. זאת גם ניתן ללמוד משיעור העוני בקרב ילדים שהיה בשנת 2003- 30.8%, גבוה בהרבה משיעור המבוגרים העניים. מזווית נוספת, כמעט מחצית מהמשפחות הגדולות, שבהן 4 ילדים ויותר, מוגדרות עניות. פי שלושה בקירוב משיעור המשפחות הקטנות העניות. עולה הרושם שמדיניות הקצבאות, בעיקר קצבאות הילודה, יוצרת תמריץ דווקא לעניים שמתקשים במתן משאבים חינוכיים לילדיהם, להרחיב את משפחתם.
מנגד, המיסוי הגבוה ממילא המוטל על אזרחי המדינה ה”אחראיים” הולך וגדל. אותם אזרחים שעובדים לפרנסתם, משלמים מסים גבוהים למימון נטל קצבאות הולך וגובר, נאלצים להביא לעולם מספר ילדים קטן, התואם את יכולתם הכלכלית, כך שכל ילד יזכה לתנאים חינוכיים הולמים, שיכשירוהו לחיי פרנסה ואחריות.
כתוצאה משילוב המיסוי הגבוה על האזרחים האחראיים מחד, וקצבאות ילדים נדיבות מאידך, נוצרת הסטה של הילודה. אותן משפחות שיכולות לגדל ילדים שיהוו את התשתית הכלכלית העתידית של מדינת ישראל, מצמצמים את מספר ילדיהם, לטובת גידול במספר הילדים העניים. התוצאה הבלתי נמנעת הינה גידול בממדי העוני ע”פ זמן.
כל עוד מדיניות התקציבים אינה מכוונת בצורה חד משמעית לעידוד הצטרפות לכוח העבודה וצמצום הילודה (בקרב השכבות החלשות), מספרם המוחלט של העניים ושיעורם באוכלוסיה ילך ויגדל. הגדלה של הסיוע על פי השיטה הקיימת תגדיל את מימדי העוני ותביא בסופו של דבר לקריסה מוחלטת של מערכת הרווחה שתפגע בסופו של דבר גם בנתמכים ובכללם מוכי הגורל – שעוניים אינו תוצאה של הימנעות מעבודה וריבוי ילדים.
חלק ניכר מהעוני בישראל מרוכז בקרב הערבים והחרדים. שתי קבוצות באוכלוסיה המאופיינות בשיעורי השתתפות נמוכים בכוח העבודה ובשיעורי ילודה גבוהים. האם הגורם לריבוי הילדים בקרב קבוצות אילו הינו “המנטליות הערבית” או “התרבות החרדית” או שמה תמריצים כלכליים, ומדיניות ממשלתית משחקים תפקיד בהחלטות ילודה?
בעשורים האחרונים, ברבות מהמדינות העניות בעולם, ובפרט בקרב שכנינו הערבים, חל צמצום דרמתי בשיעורי הילודה, חלקו לפחות כתוצאה ממדיניות ממשלתית לעידוד תכנון המשפחה. בעקבות הצמצום בילודה נראים ניצני התאוששות כלכלית. שיעורי הילודה ירדו במצריים, ירדן, סוריה ולבנון, לפחות משלושה וחצי ילדים לאישה. בישראל מגמת הירידה בילודה בקרב נשים ערביות נבלמה, ועומדת היום על כ-4.3 ילדים. יותר מכל שכנינו, למעט הפלשתינאים. באופן דומה, בעוד שיעורי הילודה בקרב חרדים שאינם חיים בישראל הינם גבוהים למדי, הם נמוכים משמעותית מהקיימים בישראל. נתוני ילודה של הציבור החרדי בישראל בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה מגלה שאישה חרדית אשכנזייה ילדה בממוצע רק שלושה ילדים במהלך חייה. העובדות הללו מרמזות שלא מדובר ב”גזירה” תרבותית, אלא, פגמים במדיניות הרווחה הישראלית הם המעודדים את הילודה הלא אחראית.
כאשר אוכלוסייה קטנה של עובדים צריכה לפרנס אוכלוסייה גדולה של ילדים ושל מבוגרים שאינם עובדים, הדבר פוגע ברווחה, גם של ציבור הנזקקים ובעיקר של אותו מיעוט הנושאים בנטל, ופוגע בצמיחה הכלכלית. היעדר צמיחה כלכלית ועושק האוכלוסייה העובדת מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. עליונותה הצבאית של ישראל מתקיימת בזכות היתרון האיכותי והכלכלי ביחס לשכנותיה שהשלימו עם קיומה של ישראל בזכות כוחה הצבאי. העדר שגשוג כלכלי יגדיל את הירידה מהארץ של הנושאים בנטל, דבר אשר יחריף את הפגיעה בכלכלה ובמצבם של הנשארים עם הנטל. בטווח הארוך, ללא רווחה כלכלית קיומה של מדינת היהודים, ששמה דגש במדיניותה על עידוד הילודה במקום חינוכם של ילדיה, מוטל בספק.