עמירם ברקת, גלובס, מסביר למה אני לא אהיה הנגיד הבא –
עמירם ברקת, “נתניהו מחפש נגיד ניאו–ליברל, אך אלה הולכים ומתמעטים“, באתר כלכליסט, 16 לאוגוסט 2018
עמירם צודק, אבל מפספס כמה דברים:
מדע הכלכלה בכלל ואסכולת שיקגו הניאו-ליברלית בפרט עדיין מלקקים את פצעיהם אחרי משבר 2008. ראשית משום שהגישה הניאו-ליברלית שהשוק מסוגל לייצר בעצמו מנגנונים שימנעו התממשות סיכונים מערכתיים, נכשלה במשבר ושנית לאור הפעלתם של אמצעים בלתי-קונבנציונליים בהיקף חסר תקדים על ידי הבנקים המרכזיים.
מדע הכלכלה לא מלקק את הפצעים אחרי משבר 2008. יש צורך בפוסט ארוך כדי להסביר את הבלבול בין אמונה שהשוק תמיד יתקן את עצמו ללא צורך במעורבות (אמונה שלא מקובלת על הכלכלנים), לבין מדע הכלכלה.
בישראל יש היום מעט כלכלנים ניאו-ליברלים “טהורים” באקדמיה, הסבורים למשל שהממשלה עדיין ממלאת תפקיד גדול מדי במשק ושיש להמשיך ולצמצמו, כפי שחושב נתניהו בעצמו. ישראל מדורגת כיום בתחתית רשימת המדינות המפותחות ביחס ההוצאה הציבורית לתוצר, ונמצאת במיקום נמוך אף יותר מזה של ארה”ב, כשמסתכלים רק על ההוצאה האזרחית, בניכוי ההוצאה על חובות וההוצאות הביטחוניות.
אני לא “ניאו–ליברל“, המושג ניאו–ליברל לא כל כך מוגדר, אבל אני גם לא ליברטריאן. ועם זאת, התיאור שלי כ“ניאו–ליברל” מראה עד כמה התפיסה הסוציאליסטית הפופוליסטית באמת השתלטה על השיח.
פרופ’ עומר מואב וד”ר מיכאל שראל הם שניים מהשמות הבולטים בקרב הכלכלנים הנחשבים “ימניים” בהשקפת עולמם הכלכלית, אולם גם אם שניהם אינם מתנגדים להמשך הפחתות המסים, יהיה לנתניהו קשה מאד למנות אותם בגלל הביקורת החריפה שלהם על מדיניותו הכלכלית של שר האוצר משה כחלון ששומר בידיו זכות וטו על מינוי הנגיד.
כחלון זה הבעיה הקטנה שעומדת ביני לבין תפקיד נגיד בנק ישראל, נתניהו זה הבעיה הגדולה. על כך שביקרתי את כחלון, נתניהו יסלח לי בקלות. אבל הביקורת שלי עליו זה משהו אחר...
זה בכל זאת נחמד שהשם שלי צץ בהקשר של נגיד… לא יודע אם אני מעוניין, אבל אין לי צורך להתלבט 