כחלק מהתמודדותו הצפויה על ראשות ‘העבודה’, עמיר פרץ מציג את עצמו כמנהיג סוציאל דמוקרט – אלטרנטיבה ראויה לקו הקפיטליסטי של המתמודדים מולו. הוא מביע זעזוע ממדיניות האוצר האכזרית, משתתף בהפגנות לצד קבוצות אוכלוסיה חלשות, חובק מובטל שזה עתה איבד את מקום עבודתו, קשיש שקוצצה קצבתו, או אם חד-הורית הנלחמת על קיומה. בסדרת מפגשים שקיים לאחרונה עם בני גאון ואישים נוספים מהעולם הכלכלי והאקדמי הסתמן הקו החברתי כלכלי של פרץ. האיש, למרבה הפלא, תומך במדיניות כלכלת שוק, בתנאי שתהיה בה חמלה. הוא לא נגד צמיחה, הוא בעד דרך שמשלבת צמיחה וכלכלה חופשית, מבלי לזנוח את הבסיס הסוציאליסטי.
כשתוהים על קנקנו של אדם הרואה את עצמו מועמד ראוי לראשות ממשלת ישראל כדאי ללמוד על משנתו ממעשיו ולא רק מהצהרותיו. לא רק שפרץ אינו תומך בכלכלת שוק, הוא אחד הלוחמים המרכזיים נגדה. יתרה מזו, מאבקיו של פרץ כמנהיג ההסתדרות תורמים דווקא להגדלת אי השוויון בהכנסה ולפגיעה בחלשים.
פרץ וההסתדרות הובילו את מאבק עובדי הבנקים, חברת החשמל, הנמלים, אל על, וקבוצות עובדים נוספות בסקטור הציבורי. בין עובדים אילו יש גם מקבלי שכר מינימום ולאחרונה אף עובדים שלא קיבלו שכר כלל, אבל ברובה זוהי קבוצה “חזקה”. רבים מאותם עובדים נהנים משכר גבוה מהממוצע במשק, תנאים סוציאליים וביטחון תעסוקתי.
איך ייצוג “העובדים” בא על חשבון החלשים? החשבון פשוט. מלחמת ההסתדרות כנגד שינויים מבניים שמטרתם הגדלת התחרותיות במשק ושינויים בתנאי התעסוקה והפנסיה פוגעת בתהליך הצמיחה הכלכלית ותורמת לעליית יוקר המחיה. לכן, לפעולות ההסתדרות השפעה שלילית על גודל העוגה הכלכלית, וכשהעוגה קטנה יותר הממשלה גובה פחות מיסים ויכולתה לממן את פעולותיה, ובכלל זה סיוע לחלשים, נפגעת. בנוסף, מימון המונופולים – חוסר היעילות והשכר המופרז – נעשה ע”י גביית מחירים גבוהים. כאשר חשמל יקר יותר ושירותי הנמלים יקרים יותר, התוצאה היא עליה במחירי כל יתר המוצרים שליצורם ואספקתם דרושים חשמל ושירותי הובלה ימית ואווירית. יוקר המחיה פוגע בכלל ציבור הצרכנים ובפרט בחלשים.
מלחמת ההסתדרות ברפורמות על ידי סגירת נמלים או הפסקת שירותים ציבוריים, גובה מחיר כבד. ניתן לטעון כמובן שהמחיר מוצדק (“שביתת הגנה לישראל” בפרסומי ההסתדרות) כנגד גזירות האוצר ולמען העובדים והחלשים. אכן, אם האוצר היה מוותר ללא קרב, לא היינו משלמים את מחיר המאבק – רק את המחיר הכבד של שימור המצב. כלומר, הישגי המאבק בהנהגת פרץ, ולא רק המאבק עצמו, פוגעים בעוגה הכלכלית וברווחת החלשים.
אפשר להתווכח על מידת המעורבות הדרושה על ידי הממשלה לחלוקה מחדש של העוגה הכלכלית – המידה הראויה של מיסוי בעלי היכולת ושל סיוע לחלשים. אבל ברור נוכח העובדות שתחרות עדיפה על ריכוזיות. במאבק להשגת צמיחה כלכלית (שתייצר מקורות גם לסיוע לנזקקים ומקומות עבודה למובטלים) פרץ הוא לא רק אויב המגזר הפרטי הוא גם אויב החלשים.
ולגבי חלוקת העוגה? כשנותנים למישהו פרוסה נדיבה מהעוגה נשאר פחות לאחרים. פרץ עושה מלאכתו נאמנה. כיו”ר הסתדרות העובדים הוא פועל לטובת העובדים החזקים אותם הוא מייצג – לא לטובת העובדים בשכר מינימום בסקטור הפרטי (למרות שחלקם משלמים דמי ארגון להסתדרות) ובוודאי שלא לטובת הנזקקים.
כחלק מהתמודדותו הצפויה על ראשות ‘העבודה’, עמיר פרץ מציג את עצמו כמנהיג סוציאל דמוקרט – אלטרנטיבה ראויה לקו הקפיטליסטי של המתמודדים מולו. הוא מביע זעזוע ממדיניות האוצר האכזרית, משתתף בהפגנות לצד קבוצות אוכלוסיה חלשות, חובק מובטל שזה עתה איבד את מקום עבודתו, קשיש שקוצצה קצבתו, או אם חד-הורית הנלחמת על קיומה. בסדרת מפגשים שקיים לאחרונה עם בני גאון ואישים נוספים מהעולם הכלכלי והאקדמי הסתמן הקו החברתי כלכלי של פרץ. האיש, למרבה הפלא, תומך במדיניות כלכלת שוק, בתנאי שתהיה בה חמלה. הוא לא נגד צמיחה, הוא בעד דרך שמשלבת צמיחה וכלכלה חופשית, מבלי לזנוח את הבסיס הסוציאליסטי.
כשתוהים על קנקנו של אדם הרואה את עצמו מועמד ראוי לראשות ממשלת ישראל כדאי ללמוד על משנתו ממעשיו ולא רק מהצהרותיו. לא רק שפרץ אינו תומך בכלכלת שוק, הוא אחד הלוחמים המרכזיים נגדה. יתרה מזו, מאבקיו של פרץ כמנהיג ההסתדרות תורמים דווקא להגדלת אי השוויון בהכנסה ולפגיעה בחלשים.
פרץ וההסתדרות הובילו את מאבק עובדי הבנקים, חברת החשמל, הנמלים, אל על, וקבוצות עובדים נוספות בסקטור הציבורי. בין עובדים אילו יש גם מקבלי שכר מינימום ולאחרונה אף עובדים שלא קיבלו שכר כלל, אבל ברובה זוהי קבוצה “חזקה”. רבים מאותם עובדים נהנים משכר גבוה מהממוצע במשק, תנאים סוציאליים וביטחון תעסוקתי.
איך ייצוג “העובדים” בא על חשבון החלשים? החשבון פשוט. מלחמת ההסתדרות כנגד שינויים מבניים שמטרתם הגדלת התחרותיות במשק ושינויים בתנאי התעסוקה והפנסיה פוגעת בתהליך הצמיחה הכלכלית ותורמת לעליית יוקר המחיה. לכן, לפעולות ההסתדרות השפעה שלילית על גודל העוגה הכלכלית, וכשהעוגה קטנה יותר הממשלה גובה פחות מיסים ויכולתה לממן את פעולותיה, ובכלל זה סיוע לחלשים, נפגעת. בנוסף, מימון המונופולים – חוסר היעילות והשכר המופרז – נעשה ע”י גביית מחירים גבוהים. כאשר חשמל יקר יותר ושירותי הנמלים יקרים יותר, התוצאה היא עליה במחירי כל יתר המוצרים שליצורם ואספקתם דרושים חשמל ושירותי הובלה ימית ואווירית. יוקר המחיה פוגע בכלל ציבור הצרכנים ובפרט בחלשים.
מלחמת ההסתדרות ברפורמות על ידי סגירת נמלים או הפסקת שירותים ציבוריים, גובה מחיר כבד. ניתן לטעון כמובן שהמחיר מוצדק (“שביתת הגנה לישראל” בפרסומי ההסתדרות) כנגד גזירות האוצר ולמען העובדים והחלשים. אכן, אם האוצר היה מוותר ללא קרב, לא היינו משלמים את מחיר המאבק – רק את המחיר הכבד של שימור המצב. כלומר, הישגי המאבק בהנהגת פרץ, ולא רק המאבק עצמו, פוגעים בעוגה הכלכלית וברווחת החלשים.
אפשר להתווכח על מידת המעורבות הדרושה על ידי הממשלה לחלוקה מחדש של העוגה הכלכלית – המידה הראויה של מיסוי בעלי היכולת ושל סיוע לחלשים. אבל ברור נוכח העובדות שתחרות עדיפה על ריכוזיות. במאבק להשגת צמיחה כלכלית (שתייצר מקורות גם לסיוע לנזקקים ומקומות עבודה למובטלים) פרץ הוא לא רק אויב המגזר הפרטי הוא גם אויב החלשים.
ולגבי חלוקת העוגה? כשנותנים למישהו פרוסה נדיבה מהעוגה נשאר פחות לאחרים. פרץ עושה מלאכתו נאמנה. כיו”ר הסתדרות העובדים הוא פועל לטובת העובדים החזקים אותם הוא מייצג – לא לטובת העובדים בשכר מינימום בסקטור הפרטי (למרות שחלקם משלמים דמי ארגון להסתדרות) ובוודאי שלא לטובת הנזקקים.