נראה שרכבת ישראל מעדיפה לגרום לאלפי נוסעים לחכות על הרציפים במשך זמן רב. במקום להפריט את שירותי הרכבת ולייצר תחרות על הלקוחות, יוצרים קריטריונים לתמריצים, ואיתם מגיעים העיוותים שלא תמיד קל לצפות אותם מראש. אבל את הקושי לצפות מראש חובבי התכנון המרכזי של הכלכלה לא נוטים לקחת בחשבון. זה פשוט נפלא:
ליאור גוטמן, “זמן שווה כסף: האינטרס הכספי שמונע מהרכבת לעצור בתחנות”, באתר כלכליסט, 11 ליוני 2018
לפי מקורות ברכבת ישראל, הסיבה לכך שהרכבות האלו לא עצרו בתחנות האלו נעוצה בהנחיה בלתי פורמלית שניתנה לרכבות מהירות לא לעצור בתחנות פרבריות גם כשיש עיכובים בהסעת נוסעים. הסיבה להנחיה הזו היא הרצון של רכבת ישראל לעמוד במדד הדיוק – זה שעוקב אחר מידת העמידה של הרכבות בלו”ז שנקבע להן – משום שהוא משפיע על היקף הסובסידיה שהחברה מקבלת מהמדינה. ב־2017 הסתכמה הסובסידיה ב־1.44 מיליארד שקל. במילים אחרות, רכבת ישראל “מייבשת” את הנוסעים כדי לקבל כסף מהמדינה.