כיצד התארגנות עובדים פוגעת ברווחת העובדים

כתבה של עדי ברמן Adi Berman בYNET על ההתארגנות של “תחרות” להגשת עתירה לבג”צ נגד גביית דמי טיפול מעובדים שבחרו שלא להצטרף לוועד היציג במקומות עבודתם.

עדי ברמן, “שווה את דמי הטיפול? על התאגדות עובדים, הייטק והכיס שלכם”, באתר ידיעות אחרונות, 5 למאי 2018

תרומתי הצנועה לדיון:

דעתו של ר’ דומה לזו של פרופ’ עומר מואב, מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, שטוען כי ישראל היא קיצונית בהשוואה לעולם המערבי, ברגולציה מכבידה ובחקיקה שמטילה חובות רבים על המעסיקים. לדבריו, “אנשים שיוזמים ומשקיעים, רוצים להיות אלו שקובעים את השכר של העובדים. לא בכפייה – אין עבדות בישראל, מי שלא טוב לו לא חייב לעבוד. אבל ברגע שיש התארגנות של עובדים, אז היכולת הזאת של בעל העסק לשלוט, לנהל, להחליט, וליהנות מהרווחים שלו בתמורה לסיכון שהוא לקח – היכולת הזאת נפגעת מאוד. אני צופה שככל שנראה יותר התארגנויות עובדים במגזר הפרטי בישראל, וספציפית בענף ההייטק, נראה יותר ויותר חברות עוזבות את ישראל וזה יפגע בסופו של דבר בכלל הציבור”, אומר מואב.

 

כיצד התארגנות עובדים פוגעת ברווחת העובדים, דוגמה מספרית להמחשה:

במשק מסוים שכר העבודה נקבע בהתאם לביקוש ולהיצע, והוא עומד על 100 שקלים לשנה בחברות עסקיות בהן אין התארגנות עובדים. אבל בחלק מהחברות במשק העובדים מאורגנים ושכרם גבוה יותר. לחלק מאזרחי המדינה הזדמנויות להשקיע, להקים חברה עסקית, ולהעסיק עובדים. ככל שיותר אזרחים בוחרים בהשקעה, יש יותר עסקים בכלכלה, יותר שירותים לציבור ויותר ביקוש לעובדים, וכתוצאה הרווחה עולה ושכר העבודה עולה.

השקעה כרוכה בסיכון. להקמת חברה דרושה השקעה של 1000 שקלים. החברה מצליחה בסיכוי של 50%, ואז היא מעסיקה חמישה עובדים ומייצרת מוצרים ושירותים בערך כלכלי של 900 שקלים לשנה. הרווח השנתי של המשקיע הוא לכן 400 שקלים (ההכנסה פחות העלות של העסקת חמישה עובדים שמקבלים שכר של 100 שקלים כל אחד). החברה שורדת 10 שנים ולכן סה”כ הרווח הצפוי למשקיע הוא 4000 שקלים, ובניכוי ההשקעה הראשונית הפרויקט מניב 3000 שקלים. (הריבית היא אפס).

נניח שאזרחי המשק אדישים לסיכון ופועלים על מנת למקסם את תוחלת הרווח שלהם. נבדוק את תוחלת הרווח המתקבלת מההשקעה: סיכוי של 50% הפסד של 1000 שקלים ו- 50% סיכוי לרווח של 3000 שקלים, תוחלת הרווח הינה 1000 שקלים. כתוצאה, כל אזרח שיש לו הזדמנות להשקיע יעשה זאת ויתרום לגידול בביקוש לעובדים.

אבל, ידוע שהעובדים יכולים להתאגד לאחר העסקתם, ולדרוש שכר גבוה יותר. את ההשקעה הראשונית היזם לא יכול להחזיר, ולכן כל עוד העובדים דורשים שכר שאינו עולה על 180 שקלים לעובד היזם לא יסגור את העסק (חמישה עובדים בשכר של 180 שקלים לעובד מביאים את הרווח השנתי לאפס). העובדים כמובן לא רוצים שהיזם יסגור את העסק, ובהגינותם הרבה מסתפקים בשכר של 140 שקלים לעובד. הרווח של היזם במקרה הזה הוא 200 שקלים לשנה, והרווח על פני עשר שנות קיום הפרויקט בניכוי ההשקעה הוא 1000 שקלים. האם ההתאגדות הזיקה? תומכי ההתאגדות יטענו שלא: העסק ממשיך להתקיים, הבעלים מרוויח יפה (השקיע 1000 ויקבל 2000) וגם העובדים מרוויחים יפה. מה רע?

אז הנה מה שרע: כשיזמים יודעים מראש שאם ישקיעו, וההשקעה תצליח, העובדים יתארגנו וכתוצאה שכרם יעלה ל-140, אז הם פשוט ימנעו מראש מההשקעה. כי בסיכוי של 50% הם מפסידים 1000 שקלים ובסיכוי של 50% הם מרוויחים 1000 שקלים. לא משתלם במיוחד- תוחלת הרווח במקרה זה הינה אפס.

ובכן מה התוצאה? חברות קיימות ימשיכו להתקיים ולשלם שכר גבוה, אבל חברות חדשות לא יקומו, ובסופו של דבר התעסוקה ושכר העובדים ישחקו.

כמובן שניתן לסבך את הדוגמה שתהייה יותר מציאותית. למשל, שלא בכל מקום ניתן להתאגד ולדרוש שכר של 140, ולכן שחיקת השכר בשוק תוביל להגדלת ההשקעה, בתעשיות שקשה יותר להתאגד בהן. אבל כל עוד תשמרו על מודל סביר, תמיד תקבלו את התוצאה הבלתי נמנעת: ארגוני עובדים טובים לעובדים המאורגנים שיש להם עבודה, אבל הם רעים מאוד ליצירת מקומות עבודה חדשים ולכן פוגעים בעובדים אחרים.

כל הזאת נכון למודל ההתארגנות המתואר כאן: על בסיס מעסיק ומקום עבודה ספציפי. זה המודל הישראלי. זה שונה מאוד מהמודל במדינות הסקנדינביות. אז מי שטוען שארגוני עובדים זה מעולה, כי הנה סקנדינביה, מוליך שולל.