וייז חושפת את היעד החדש: מעבר לקארפול

ראיון מעניין בדהמרקר, עם גיא ברקוביץ’ מנהל מרכז הפיתוח של ווייז, שמאמין שהמעבר לקארפול יהיה “חלק ממהפכה עולמית שחייבת לקרות”:

אבי בר אלי ורותי לוי, “לפקקים אין פתרון אחר: ווייז חושפת את היעד החדש – ותגייס עוד 150 עובדים בישראל”, באתר דהמרקר, 14 לספטמבר 2018

האפליקציה שגוגל רכשה ב-2013 במיליארד דולר רוצה לשנות את העולם, לשכנע אותנו לקחת טרמפיסטים בדרך לעבודה – ולהגיע למיליארד משתמשים ■ גיא ברקוביץ’, מנהל מרכז הפיתוח של ווייז, בטוח שהמעבר לקארפול יהיה “חלק ממהפכה עולמית שחייבת לקרות”

בקיצור: אין כאן איזה קונספט חדש – האפליקציה תאפשר/תעודד טרמפים בהשתתפות בעלויות, ובשילוב מסלול הנסיעה עם תחבורה ציבורית. ובכל זאת יש לי הערה על הכלכלה ברקע…

כך אומר ברקוביץ’:

קארפול הוא שינוי תפישתי, חברתי וקהילתי. הדור שישתמש בקארפול הוא לא שלי, אלא זה של הילדים שלי. אני חושב שהם לא ישמחו לעמוד שעתיים בפקקים, ולא יהיה להם את הזיכרון הקולקטיבי של טרמפים מסוכנים

אז אני (כמובן) מפרגן ומאחל הצלחה – ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלנו, אבל בכל זאת את שיווי המשקל הכלכלי נראה שהם מפספסים. להחלטה להשאיר את הרכב הפרטי בבית (או בכלל לא לרכוש רכב פרטי), יש מה שכלכלנים מכנים “השפעות חיצוניות חיוביות” – כלומר, כל אדם שמוותר על נסיעה ברכב הפרטי מועיל למשתמשים אחרים בכביש וזה לא הולך דרך השווקים ומנגנון המחירים, ולכן הוא “חיצוני”.

למען הדיוק: מי שכן עושה שימוש ברכב הפרטי יוצר השפעות חיצוניות שליליות, והבחירה בקארפול פשוט מצמצמת אותן.

אז העובדה שאנשים לא רוצים “לעמוד שעתיים בפקקים” לא תשכנע אותם לעבור לקארפול, כי המעבר האישי שלהם לא ישנה עבורם דבר. כל אדם שמחליט לעבור לטרמפ בתשלום ברכב של מישהו אחר, ייהנה מחסכון בעלויות, ואולי מהחברה, ואולי גם מההרגשה של תרומה למען הציבור, אבל זמן הוא לא יחסוך. הנסיעה ברכב הפרטי תהייה מהירה יותר בכל מקרה (למעט המקרים בהם יהיה ניתן להשתמש בנתיבי התחבורה הציבורית).

וקל לראות מדוע קארפול נפוץ וגם תחבורה ציבורית מעולה, לא יחסלו את הפקקים. (וזו טענה ידועה של מומחי תחבורה לא רק של כלכלנים). הסיבה היא שאם לא יהיו פקקים אנשים יחזרו לרכב הפרטי, עד לאותה הנקודה שבה שוב יש פקקים.

או במילים של הכלכלן: כביש ללא פקקים בשעות העומס זה פשוט לא שיווי משקל.

אז המשימה של וויז היא לשנות את נורמת ההתנהגות. כמו שאנשים היום מוכנים למחזר למען הכלל, אולי בעתיד רבים יהיו מוכנים להימנע משימוש ברכב הפרטי למען הכלל. או במילים של ברקוביץ’:

הרעיון הוא מעבר מ-Fighting Traffic ל-Eliminating Traffic. הנסיעה בקארפול היא בסופו של דבר איזושהי השתתפות שלי לטובת הקהילה, כי בגלל כולנו אנחנו תקועים בפקקים: תשתית הכבישים איפשרה תנועה זורמת עד לנקודה מסוימת – ומרגע שהצטרפו יותר אנשים, אז התנועה הפסיקה. אם אני אסע עם יותר אנשים מאזור המיקוד שלי, השכונה שלי או אנשים שעובדים אתי באותו מקום עבודה – אתרום לקהילה.

אני קצת סקפטי, וגם ברקוביץ’ קצת סקפטי:

כדי לפתור את בעיית הפקקים די בהגדלת מקדם המילוי של כלי הרכב הפרטי מ-1.1 בממוצע כיום ל-1.5. אלא שהנהג הישראלי, מה לעשות, אוהב את הנסיעות שלו לבד….

ולכן צריך להדגיש את האמת המרה: הפתרון מצוי באגרות גודש.

כתבות מהסוג הזה זורות חול בעניים ודוחות את ההגעה להבנה שאין פתרון לפקקים ללא ניהול עומסים על ידי תשלום: נכנסת לכביש עמוס עם הרכב הפרטי, יצרת נזק לאחרים, תשלם.

ולפני שאתם כותבים לי כאן שהפקק עצמו הוא אגרת גודש ועוד מיני הבלים על העדר חלופה סבירה, ממליץ לקרוא את המאמר שלי עם שני שרייבר על הנושא:

עומר מואב ושני שרייבר, “כיצד ניתן לצמצם את הצפיפות בכבישים ע”י אימוץ אגרות גודש”, נייר מדיניות 2017.06, דצמבר 2017