אריאנה מלמד, “בלי אילן גילאון, למרצ אין נציג בישראל האמיתית“, באתר הארץ, 1 למרץ 2018
לא מבין בדיוק מה זה אומר, אבל זה מזכיר לי את הטענות המגוחכות של אורן חזן ש”העם” אתו (נדמה לי שהוא נכנס לכנסת עם משהו כמו 7,000 קולות), או הטענה היותר מקובלת ש”העם” זה מצביע הליכוד הטיפוסי (מה שזה לא יהיה), שגם זו טענה מוזרה, שהרי הליכוד לא מקבל יותר מרבע מקולות הבוחרים. בקיצור אין דבר כזה “העם.” יש לנו כאן מגוון “עמים” שונים מאוד זה מזה.
ואם כבר נכנסתי לתהות לפשר הכותרת, נתקלתי בטענה הבאה של מלמד:
גילאון לא הרבה לדבר על חזון או חלום, אבל הרבה לעשות מתוך מחויבות עמוקה לרעיון פשוט: צדק חלוקתי של משאבי מדינה עשירה, שרבים מאזרחיה עניים מתוך אפליה, הוא נשמת אפה של דמוקרטיה. הוא נגזר ישירות מרעיון השוויון, שתכליתו היחידה היא לאפשר לכל אזרח למצות את מרב הפוטנציאל האנושי הטמון בו.
מלמד, כמו מיטב הסוציאליסטים, טוענת שהמדינה עשירה. זה נתון, ועכשיו רק צריך את העושר הזה, שכנראה נפל כמן משמיים, לחלק בצורה “צודקת.” מה צודק בחלוקה מחדש של ההכנסה, אני לא יודע, אבל זה עניין של טעם. מה שברור לי, על סמך העובדות הברורות של הניסיונות הסוציאליסטים, זה שכשמחלקים מחדש את ההכנסה בצורה שוויונית העושר נעלם, ואז לא נשאר דבר מהרעיון הנאה של “לאפשר לכל אזרח למצות את מרב הפוטנציאל האנושי שטמון בו”.