מייד עם פרסום דו”ח העוני, מיהרו הפוליטיקאים והכתבים הכלכליים/חברתיים להביע זעזוע מהממצאים הקשים, ולהאשים את הממשלה במחדל החמור. במרוץ להתראיין ולראיין, כמובן שאין זמן לקרא את הדו”ח, וההתלהמות מחליפה דיון רציני. הדו”ח אמנם מתאר מציאות קשה. היקף העוני בישראל הוא מהגבוהים ביותר בעולם המערבי, ובעיקר חמור היקף העוני בקרב הילדים – אחד מכל שלושה חי מתחת לקו העוני.
אבל את כל זה כבר ידענו מהדו”ח שפורסם לפני חצי שנה וסיכם את נתוני 2004. בהשוואה לדו”ח הקודם, הדו”ח הנוכחי, לצד המציאות העגומה העולה ממנו, גם מגלה מגמות חיוביות. ראשית, כפי שמציינים כותבי הדו”ח במפורש, אמנם שיעור הנפשות העניות עלה, אבל קצב העלייה בשיעורי העוני הואט בצורה משמעותית. למעשה, בקרב המשפחות בהם יש שני מפרנסים, בקרב המשפחות שבהם עד שלושה ילדים, בקרב הקשישים ובקרב המשפחות החד הוריות אף חל צמצום בהיקף העוני. שנית, חלה בלימה בעומק העוני. המרחק של המשפחה הענייה מקו העוני, בניגוד למגמה של הדוחות הקודמים, לא גדל. שלישית חלה עליה ריאלית ברמת החיים בשיעור ממוצע של אחוז אחד, ממנו נהנו רוב אזרחי המדינה, ובכללם חלק ניכר מהעניים. רביעית, ואולי חשוב מכל, חל גידול בהיקף התעסוקה.
התעמקות נוספת בדו”ח מגלה שהיקף העוני בהכנסה הכלכלית –העוני לפני חלוקה מחדש של ההכנסה ע”י מיסוי וקצבאות – נשאר ללא שינוי. היקף העוני בהכנסה הפנויה – לאחר מיסוי וקצבאות – עלה בשיעור מתון בלבד, זאת למרות הקיצוץ בקצבאות. כלומר, הכוחות הפועלים להגדלת העוני הכלכלי: הקדמה הטכנולוגית שמתגמלת את המשכלים יותר מאשר את בעלי ההשכלה הנמוכה, הילודה הגבוהה בקרב העניים, והטיפוס של קו העוני עצמו הנובע מהצמיחה הכלכלית, קוזזו ע”י הגידול בתעסוקה. ההצטרפות למעגל העבודה החליפה גידול בקצבאות בבלימת הצמיחה בהיקף העוני.
בניגוד למסרים המתלהמים, דווקא מי שחרד לקיומה של מדינת הרווחה ומודאג מבעיית העוני, אסור שיתמוך בחזרה למדיניות הקצבאות, בפרט קצבאות לגיל העבודה (אבטחת הכנסה וילדים), כפי שהיה לפני הקיצוץ של נתניהו. הרי העוני, ובפרט העוני בקרב ילדים, צמח בקצב מהיר מידי שנה עוד לפני הקיצוץ, זאת למרות היקף קצבאות הולך וגדל. הקצבאות תורגמו לילודה והימנעות מעבודה, ובמקום לחלץ משפחות מעוני, סייעו, בסופו של דבר, להעמקתו. רק כאשר אזרחי המדינה יפנימו את המסר שהם אחראים לפרנסתם ולפרנסת ילדיהם, ויבחרו בחיי עבודה והסתפקות במספר ילדים אותו הם יכולים לפרנס, יקטן העוני.
החלופה של חזרה לקצבאות, משמעותה עומס מיסוי הולך וגדל על כתפיהם של קבוצה קטנה של משלמי מסים. כבר היום, למרות שנטל המיסוי הישיר בישראל (כאחוז מהתוצר) נמוך מעט מהממוצע המערבי, הנטל על החמישון העליון, גם לאחר הקיצוץ במסים, גבוה האופן ניכר מזה המקביל לו במדינות המפותחות. בסופו של דבר, ללא שינוי המדיניות, מדינת הרווחה פשוט תקרוס. אז לא יהיה כסף, לא לאילו שבחרו בחיי קצבאות במקום עבודה, ולא למוכי הגורל שאין ביכולתם לפרנס את עצמם.