יש הרבה סיבות טובות לבקר את המענק שנתניהו החליט להרעיף עלינו, ולא אחדש לכם אם אציין שאין סיבה להעניק סיוע לבעלי הכנסה בינונית ומעלה שלא נפגעו, וכרגע לפחות אין הגיון מקרו כלכלי בניסיון להניע את הכלכלה בשפיכת כסף על הציבור – זה יכול לעבוד הפוך, ודווקא לפגוע בכלכלה. וכמובן שאין לממשלה מקור כספי שאינו מיסים בעתיד, כך שכולנו נשלם על הפופוליזם הזה מחיר כבד.
אבל יש ביקורת שגם אני עד היום לא כתבתי בצורה מפורשת, כי צריך להיות מאוד לא “חברתי” לכתוב את הדברים.
אז ככה: להבנתי אנחנו בפתחו של משבר עמוק וארוך וכרגע הממשלה צריכה לסייע לאנשים לשרוד את המשבר, כלומר לסייע למי שנפגע וזקוק לסיוע בשביל לשרוד. לא רצוי שהממשלה תפזר כסף “בנדיבות” ותגיע למצב שלא תהיה אפשרות לסייע למי שזקוק בעתיד.
אבל מה זה אומר לסייע למי שנפגע וזקוק לסיוע? לא לסייע לדוגמא, למי שהכנסתו, נפלה מ-100 אלף שקל לחודש ל-70 אלף, למרות שהוא נפגע. כנגד גם לא לסייע למי שחי בעוני מקצבת נכות, קצבת זקנה או קצבאת הבטחת הכנסה (מעבר לקצבה עצמה שממשיכה להיכנס לחשבון כרגיל). אני לא טוען שלא ראוי (או שכן ראוי) להעלות את קצבאות הקיום האלה, אבל למה זה קשור המשבר? אם בזמן משבר הגדילו את הסיוע לנזקקים, אז על אחת כמה וכמה שצריך להגדיל את הסיוע בזמנים כתיקונם. כמובן שאם מחלקים כסף לכולם, כולל עובדי ציבור בעלי הכנסה גבוהה שלא נפגעו כלל, אז ברור שאין למנוע את הסיוע מהנזקקים. אבל למה סיוע כפול? פופוליזם על פופוליזם… (למי שפספס, המענק לקבוצת הנזקקים הוכפל)
מה שמטריד אותי בעניין הזה (בנוסף לעוד מגוון רחב של טעויות חמורות שהממשלה עושה בתחום הכלכלי) זאת האווירה של אין יותר מגבלות תקציב שאחריה יהיה קשה לחזור למשמעת תקציבית בעתיד.
הסברים על מדיניות כלכלית בזמן משבר בשני סרטונים מערוץ היוטיוב (שאם עדיין לא נרשמתם, אז זה הזמן)