השבוע נרשמת היסטוריה קטנה בכנסת. ראש עמותת “אור ירוק”, אבי נאור, בשיתוף פעולה עם היועצת ענת קראוס, סייעו בהקמת הלובי הגדול ביותר בכנסת – 62 ח”כים שהתחייבו לסייע למלחמה בתאונות הדרכים. צוותי עבודה בראשות ח”כ גלעד ארדן, התחילו לעבוד במרץ על חוקים ותקנות לקידום המלחמה בתאונות הדרכים.
זה בדיוק הזמן לשים לב לעובדה המצערת שבנוסף לתפקיד המכריע של “הגורם האנושי”, והסיוע בהרג שמתקבל מתשתית הכבישים הרעועה, גילן המתקדם של רבות מהמכוניות הנוסעות על הכביש תורם את תרומתו הצנועה לקטל בדרכים. רכב ישן, ללא מערכות בטיחות מודרניות, פוגע בבטיחות הנוסעים בו, ובבטיחות המשתמשים האחרים בכביש ובמדרכה, שלא לציין את התוספת לזיהום האוויר.
ישראל בולטת, בהשוואה למדינות המערב, במספר גדול של כלי רכב ישנים, שבמקום למצוא את מקומם במגרש הגרוטאות, נוסעים על הכביש. הסיבה פשוטה. מכוניות בישראל מאוד יקרות עקב המיסוי הגבוה. המיסוי הינו מקור הכנסה חשוב לאוצר המדינה, ובנוסף, ניתן לטעון שלמיסוי על רכב הצדקה כיוון שייקור השימוש ברכב פרטי מהווה צעד חשוב לעידוד השימוש ברכב ציבורי, ותורם בכך לצמצום הצפיפות בכביש, צמצום זיהום האוויר, ואף לצמצום בנפגעי תאונות הדרכים.
ברם, שיטת המיסוי בישראל משיגה אך ורק את היעד של מקור הכנסה לממשלה. היא אינה תורמת תרומה של ממש לצמצום השימוש ברכב פרטי, היא מעודדת את השימוש ברכב שמקומו במגרש הגרוטאות, ובנוסף, היא מגדילה את התמריץ לגניבת רכב ומייקרת בעשרות אחוזים את עלות הביטוח.
מעבר לזאת, לרכבים ישנים עלות כלכלית גבוהה. קיים שלב בחיי רכב שעלות התחזוקה גבוהה יחסית לעלות רכב חדש באופן שאינו מצדיק תחזוקה נוספת. אבל, ניפוח עלות הרכב לצרכן עקב המיסוי הגבוה, גורם לדחייה מלאכותית במעבר הרכב מהכביש למגרש הגרוטאות ולבזבוז משאבים מיותר.
מיסוי שמטרתו צמצום השימוש בתחבורה פרטית, רצוי שיגרום לייקור השימוש ברכב או לפחות לייקור אחזקתו. בשיטה הקיימת בישראל, מס הקניה מייקר מאוד את עלות הרכב לבעלי רכב חדש (ירידת ערך כלכלית מאוד גבוהה בשנים הראשונות), ומייקר רק במעט את עלותו של אחזקת רכב בגיל מתקדם. כתוצאה, במקום תמריץ כלכלי להימנע מאחזקת רכב (למשל ע”י הסתפקות ברכב אחד למשפחה ושימוש תכוף יותר בתחבורה ציבורית) או משימוש ברכב, מערכת המיסוי יוצרת תמריץ לאחזקת רכב ישן, שמגדיל את הסיכון לתאונות דרכים, וכמובן שאינו מקטין את הצפיפות בכבישים.
החלופה האופטימלית הינה מיסוי השימוש ברכב בהתאם לצפיפות שהוא גורם. הטכנולוגיה של מעקב מדויק על השימוש ברכב קיימת, אך היא דורשת השקעה רבה, וכרוכה בחדירה לפרטיות. פתרון אחר, שאותו למדתי לראשונה ממורי, פרופסור יורם מישר, שיהווה שיפור ניכר בהשוואה למצב הקיים הינו ייקור משמעותי של אגרת הרכב השנתית, וצמצום ניכר, או אף ביטול מוחלט, של מסי הקניה. כתוצאה, עלות אחזקתו של רכב חדש תרד, ועלותו של רכב ישן תעלה. הדבר יגרום לחידוש צי הרכב בישראל ובמקביל לצמצומו. מי שלא ירצה (או לא יוכל) לעמוד בתשלום האגרה השנתית לא יחזיק ברכב כלל. האפשרות של קניית גרוטאה זולה לא תהיה רלוונטית יותר. רווח נוסף לצרכן הישראלי יהיה הצמצום בעלות הביטוח, והירידה בהיקף גניבות הרכב (ביטול מסי הקניה יוזילו את מחירי החלפים ויקטינו את הפיתוי לרכוש חלפים ממקור מפוקפק).
לא ניתן להתעלם מכך שההצעה יוצרת קושי הכרוך בייקור עלות אחזקת הרכב לבעלי ההכנסות הנמוכות. בהיעדרה של תחבורה ציבורית בשבתות וחגים, רכב פרטי חיוני למי שאינו שומר שבת ומעוניין בחופש תנועה. מתן היתר לחברות פרטיות לספק תחבורה לציבור בשבתות וחגים ללא סובסידיה של ממשלת ישראל, יקל על הציבור הדתי בבליעת הגלולה המרה.