מחירי החניה בתל אביב שערורייתיים, מכריז ח”כ שלום שמחון בימים האחרונים ומבשר את המאבק הבא שלו. כוונות טובות (או סתם ניסיון לצבור פופולריות) לא יכולים לשנות את חוקי הכלכלה. הציפייה שפיקוח על מחירים יגרום לשינוי במחיר ללא השלכות נוספות אינה סבירה. מנגנון המחירים, בשוק תחרותי, מווסת את הפערים בין הביקוש וההיצע. להתערבות בחקיקה לקביעת מחיר נמוך ממחיר שיווי המשקל התחרותי יש לכן ביטוי בצורה של עודף ביקוש. הניסיון מלמד על ההשלכות הנובעות מהתערבות כזו: ממחסור ותורי קונים ארוכים, ועד יצירת שוק שחור. ראוי, לכן, לחשוב צעד אחד קדימה לפני שמקבלים בתשואות את הצעת החוק של ח”כ שמחון לפיקוח על מחירי החניונים.
איך יתכן ששמחון, הדואג לכיסו של האזרח שנופל קורבן למצוקת החניה, לא פעל לפיקוח על מחירי המלפפונים שעלו למחיר שערורייתי של 10 שקלים לק”ג? כיצד ניתן לעמוד מנגד כאשר השכבות החלשות נאלצות לשלם מחיר כל כך גבוה עבור מרכיב חיוני לסלט הישראלי? לא ברור מדוע פיקוח על מחיר החניה שונה מהותית מפיקוח על מחיר המלפפון. כמו שמגרשי החניה של בתי החולים נמצאים על קרקע שניתנה חינם מהמדינה, כך גם רוב השטחים החקלאיים בישראל ניתנו למגדלי המלפפונים (ושאר ירקות) בחינם, במטרה לספק תוצרת חקלאית לאזרחי המדינה – לא בשביל להתעשר ע”י גביית מחיר שערורייתי. אולי במקרה של המלפפונים השלכות פיקוח המחירים יותר ברורות? ניסיון העבר מאפשר ראיה מפוקחת יותר של ההשלכות הנובעות מפיקוח מחירים, גם לגבי מלפפונים ואולי גם לגבי חניה.
בשנת 1949 חוקקה הכנסת הראשונה את חוק “קיצוב מצרכי יסוד” (הצנע). החוק השתלב היטב בקו המחשבה הסוציאליסטי של ממשלת בן גוריון ובאמונה שעל הממשלה להיות מעורבת בניהול הכלכלה עד לרמת הצריכה הפרטית. מנהלי המדיניות הבינו שלצד פיקוח המחירים דרוש קיצוב, אבל למרות הקיצוב החוק יצר בעיות רבות. חלוקת פנקסי נקודות נעשתה על בסיס יומי, ומול משרדי החלוקה התארכו תורים ארוכים, החוק עודד את השוק השחור והפך אזרחים רבים לעבריינים. בנוסף, מנגנון הפיקוח והענישה יצר בזבוז משאבים אדיר. ב-1953 החוק בוטל למעשה עם הוצאת רוב המוצרים מהפיקוח. כמובן שהדוגמה הישראלית אינה יוצאת דופן. בהעדר המנגנון התחרותי לויסות הביקוש וההיצע עקב הפיקוח על המחירים במשטר הקומוניסטי, נאלצו אזרחי ברית המועצות לשעבר לבלות שעות ארוכות מידי יום בעמידה בתור לרכישת מוצרים בסיסיים, או לרכוש מוצרים במחירים גבוהים בשוק השחור.
בית המחוקקים הישראלי חוקק בשנת 1954 את חוק הגנת הדייר ומספק דוגמה מאלפת לאיוולת ולעוול שהתערבות בחקיקה במחירים יכולה לגרום. גם מאחורי חוק זה כיכב השילוב של “טוב לב” וחוסר מחשבה קדימה. במטרה להגן על שוכרי מבנים למגורים ולעסקים, נוכח האינפלציה של ראשית שנות ה-50, נקבע חוק שעיקרו קיבוע דמי השכירות לרמתם הנומינלית וצעד משלים שאוסר על בעלי הנכסים לממש את סיום חוזה השכירות. משמעות החוק (שעדיין קיים למעט תיקונים מסוימים) החרמת רכושם של בעלי הבתים והעברתו לרשות הדיירים. עליית המחירים על פני השנים שחקה את שכר הדירה הריאלי לערכים אפסיים. חוק לא כל כך הוגן, אבל העוול אינו סוף הסיפור, החוק יצר תמריץ לבעלי בתים למרר ככל האפשר את חיי הדיירים כדי שאילו ימכרו את זכותם לחיות בנכס (דמי מפתח) ובעל הנכס יקבל שליש מסכום המכירה כדמי הסכמה. החוק גם כבל את הדיירים למגורים בנכס שברבות השנים לא תמיד התאים לצורכיהם. דייר שרכש את הזכות להתגורר בדיור מוגן, מאבד שליש מהשקעתו אם הוא רוצה לעבור דירה. לחוק הגנת הדייר השלכות ארוכות טווח על מבנה שוק הדיור בישראל’ כפי הנראה חוק הגנת הדייר הינו אחד הגורמים המרכזיים למיעוט הבניה להשכרה בישראל.
לעניין הפיקוח על מחירי החניונים, אם מדובר בחניון מונופוליסטי (או במספר חניונים שפועלים בקרטל) שמעלה את מחירי החניה מעבר למחיר התחרותי, אז פיקוח מחירים מהווה צעד ראוי. כאשר לחניון אין חלופה בסביבה הקרובה ומחירי החניה גבוהים למרות שבחניון ריבוי מקומות פנויים ניתן לחשוד בהתנהגות מונופוליסטית ויש הצדקה לפיקוח מחירים. אבל בהצעתו של ח”כ שמחון אין הבחנה כזו. ע”פ הצעתו של שמחון קיים “מחיר הוגן” לחניה (ללא קשר לתנאי השוק) ומחיר גבוה יותר מהווה עושק של בעלי הרכב. אבל מה המשמעות של מחיר הוגן (שנמוך מהמחיר התחרותי) במרכז העיר תל-אביב? עודף הביקוש עקב המחיר הנמוך יבוא לידי ביטוי בהמתנה ארוכה למקום פנוי בחניון, או לזלזול והתעלמות מהחוק. אז אולי יציע חבר הכנסת שמחון צעדי קיצוב לויסות עודפי הביקוש. כל המעונין במקום חניה יציג אישור “שמגיע לו”. את האישורים ינפיק פקיד שישב בביה”ח, בית המשפט וכ”ו, לאחר בחינה מדוקדקת של הנסיבות.
הערה לסיום: בערים רבות בעולם, במטרה להקטין את העומס בכבישים ולעודד שימוש בתחבורה ציבורית ושימוש ברכב דו-גלגלי, דווקא פועלים להרחבת החניה מחוץ לעיר ולצמצום מקומות החניה וייקורם בתוכה. נכון שאין בתל-אביב רכבת תחתית מהירה, אבל עובדה זו לא מצדיקה את עידוד השימוש ברכב פרטי. הצפיפות על הכביש תגדיל את הפגיעה באיכות השירות של מערכת התחבורה הציבורית הקיימת, שלא לציין את זיהום האוויר שפוגע בבריאות ומגדיל את הצורך במקומות חניה ליד בתי חולים.