האם סיקור חיובי הוא שוחד?

מערכת מקור ראשון, “המסמך שהוגש ליועמ”ש: האם סיקור חיובי הוא שוחד?”, באתר מקור ראשון, 24 לאוקטובר 2019

הגשת כתב אישום נגד נתניהו תפגע בחופש העיתונות בישראל, תדכא את חירות הדיבור ותטיל מגבלות על התהליך הדמוקרטי. כך מתריעים חמישה משפטנים אמריקנים בכירים, בחוות דעת שהונחה בסוף השימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט

קראתי את תרגום המסמך (“מקור ראשון”) של חמשת המשפטנים האמריקנים שבו הם טוענים שלא ראוי ולא נכון שהטיה של סקירה עיתונאית בתמורה להטבה שלטונית תהיה שוחד. נדמה לי שהם לא טוענים שעל פי החוק הישראלי זה לא שוחד, הם טוענים שעל היועץ המשפטי לממשלה לפעול בניגוד לחוק הישראלי ולהסיר את כתב האישום, ומספקים נימוקים לכך:

הם מדגישים שאינם אומרים דבר או חצי דבר על העובדות. כלומר, לטענתם גם אם יוכח מעל לכל ספק שנתניהו אכן סיפק הטבה שלטונית בשווי של מיליארד שקלים לאלוביץ’ בתמורה לסיקור אוהד, יש לפסול את תיק 4000 (ואני מנחש לכן גם את 2000).

קצת חסר לי גילוי נאות מצד המשפטנים לגבי המניע שלהם לטרוח ולכתוב מסמך כזה. בכל מקרה, סביר לדעתי להתייחס למסמך כחוות דעת שניתנה באופן שאינו מנותק מהמקרה הנדון, ולזכור שעורכי דין בכירים הם בכירים ויקרים בדיוק בגלל היכולת שלהם להתפלפל ולהגיע למסקנות הרצויות ללקוח שלהם. ולכן מותר לנו להתווכח עם הטיעונים, גם אם אנחנו לא משפטנים בכירים או אפילו משפטנים כלל, אלא רק אנשים חושבים. ועוד אציין, שהטיעונים אינם טיעונים משפטיים אלא טיעונים לוגיים על חופש העיתונות ואפילו טיעונים כלכליים. אז ברשותכם, אתחיל בגופן של הטענות:

הטיעון המרכזי של המשפטנים, כך להבנתי, הוא שאם פרסום שלילי או חיובי בתמורה להטבה שלטונית לעיתונאים או לבעלי העיתון יחשב שוחד אז תהיה פגיעה קשה בחופש העיתונות. כפי שהם כותבים:

רוב העיתונאים יירתעו ויבחרו לשתוק ולא להסתכן בחקירה אפשרית. מועמדים פוליטיים יימנעו מלשוחח עם עיתונאים מכיוון שאלה עלולים להיות מוחשדים במתן שוחד, והמועמד בנטילתו, אם השיחה ביניהם תביא לפרסום לטובת המועמד או לפגיעה ביריב שלו. התוצאה תהיה צמצום השיח החופשי, פגיעה בחופש הביטוי והשתקת התקשורת החופשית.

ההערכה ויראת הכבוד לעיתונות החופשית – עם כל חסרונותיה – היא שמכתיבה את החלטות בתי המשפט בזמננו. בבריטניה, באירופה ובארה”ב, חופש הביטוי והעיתונות מוגנים בזמננו מפני רגולציה ממשלתית שעלולה “לצנן” את התקשורת, את העיתונאים ואת אנשי הציבור ולהרתיע אותם מלדבר, גם אם רגולציה זו איננה מדכאת ישירות את חופש הדיבור או מענישה בגללו.

הם גם מסבירים את החשיבות של חופש העיתונות לזכויות אדם:

סעיף 10(1) באמנה האירופית לזכויות אדם מגן על חופש הביטוי. בית הדין הצהיר כי לסוכנות ממשלתית יש “סמכות מצומצמת” להגבלת “חופש הביטוי בתחום הדיבור או הדיון הפוליטי – שם יש חשיבות עליונה לחופש הביטוי – או בנושאים בעלי עניין ציבורי”. סעיף 10 פורש ככולל את “התפקיד החיוני שעל התקשורת למלא בחברה דמוקרטית”. בית המשפט הצהיר כי “לא זו בלבד שעל התקשורת מוטלת המשימה להעביר מידע ורעיונות כאלו, לציבור יש גם הזכות לקבלם”. סעיף 10(2) באמנה מפרט את התנאים שבהם השלטון עשוי להפריע לחופש הביטוי. הגבלה על חופש העיתונות, כמו הגבלות אחרות על ביטוי חופשי, מותרת על פי בית הדין האירופי רק אם היא: (1) נקבעה בחוק; (2) מבוססת על סיבות מספיקות; ו־(3) הכרחית בחברה דמוקרטית.

התקדים האמריקני הידוע ביותר בנושא הוא ניו־יורק טיימס נגד סאליבן (1964), שבו הגביל בית המשפט את זכותם של פקידי ציבור לתבוע בגין לשון הרע.

ויש עוד הרבה. נדמה שכאן הם מסכמים יפה את הטיעון:

אם המשטרה והתביעה יוכלו לחקור ולהעמיד לדין מפרסמי פרסום חיובי או ביקורתי, בטענה כי הפרסום היה חלק מ”שוחד” בלתי חוקי, התוצאה ההכרחית תהיה … התקשורת תעסוק בצנזורה עצמית, ובכך תדכא את המרץ שלה ותגביל את המגוון של הדיון הציבורי בישראל.”

אבל כל הטענות על כך שהשלטון צריך להימנע (ככל האפשר והסביר) להגביל את חופש העיתונות דווקא עובדות בכיוון ההפוך מהטענה המרכזית שלהם! הרי לטענתם צריך לאפשר לפוליטיקאים/פקידים להכתיב תכנים בתמורה להטבות שלטוניות. אני לא מזלזל בטענה של כותבי הדוח לגבי החשש שכל סיקור אוהד או מבקר עלול להיחקר כשוחד. ברור שזה לא מצב רצוי, אבל יש לציין שלמרות שעל פי החוק הישראלי הטיה תקשורתית כן יכולה להיות שוחד, בכל זאת אנחנו לא רואים בפועל חקירות בהיקף נרחב – רחוק מכך. ואנחנו לא רואים שעיתונאים שותקים בגלל החשש הזה. זה חשש, לפחות נכון להיום, שאין עובדות שתומכות בכך שהוא חשש רציני.

החקירה של ההטיה התקשורתית בוואלה, היא יוצאת דופן, ודווקא מעידה על חשש בכיוון ההפוך. שם נתניהו דרך אלוביץ’ (לכאורה) דווקא פגע בחופש של העיתונאים. אבל גם אם נקבל את טענת המשפטנים, האם לא צריך להעמיד את החשש שלהם מול ההשלכות של ההמלצה שלהם? 

האם מצב שבו משנים את החוק, ומאפשרים עסקאות של הטבה שלטונית בתמורה להטיה תקשורתית, לא יפגע יותר בחופש העיתונות? שני המקרים של תיק 2000 ו-4000 דווקא מדגימים כיצד חופש העיתונות נפגע כאשר בעלי העיתון מכתיבים לעיתונאים מה לכתוב. האם לא ברור למומחים (ולכל מי שמיודד עם המוח שלו), שבעולם שהם מטיפים לו העיתונים יהפכו מהר מאוד לכלי לתגמול למחוקקים ופקידם בתמורה להטבות שלטוניות ולא לעיתונות חוקרת? 

(אני כן מקבל את הטענה שלהם שלא סביר שהטיה תקשורתית תהווה שוחד במקרה של שלא ניתן להוכיח שניתנה תמורה. כפי שהם כותבים:

על פי סעיפים 290־291 לחוק העונשין של ישראל, מתן דבר בעל ערך לפקיד ציבור הוא “שוחד” גם במקרה שלא ניתנה תמורה מידית, אלא רק הייתה ציפייה להטבה בעתיד בלתי מוגדר. יתרה מזו, סעיף 293(7) לחוק העונשין קובע כי פקיד ציבור מקבל “שוחד” גם אם המעשה הרשמי שביצע בתמורה הוא כזה שהיה עליו לבצע על פי חוק.”

לסיכום: המומחים טוענים שלמען ההגנה על חוש העיתונות, הטיה תקשורתית לא יכולה להיות שוחד, אבל קל לראות שדווקא קבלת ההמלצה של המומחים יכולה לפגוע פגיעה אנושה בחופש העיתונות. 

בואו נזרום רגע עם המשפטנים האמריקאים, שהתגייסו למען נתניהו ונבחן את ההשלכות הכלכליות של הטענות שלהם. כפי שתיארתי בצורה מפורטת בפוסט קודם, המלומדים הנכבדים טוענים שעסקה בין גוף תקשורת לפוליטיקאי, עסקה שכוללת סיקור אוהד בתמורה להטבה שלטונית, צריכה להיות חוקית לחלוטין. אז הנה מגוון דוגמאות חוקיות לחלוטין לשיטתם בנושאים כלכליים: