נציגי ארגוני הסגל הבכיר באוניברסיטאות יצאו עם תחילת השביתה בקריאה לציבור המרצים להביע את עמדתם מעל דפי העיתונות היומית ובאתרי האינטרנט. התוצאה הייתה יבול נכבד של מאמרים מרשימים באיכות כתיבתם של כותבים המייצגים אינטרס אישי ברור. הטענה המרכזית העולה מהמאמרים די פשוטה. במקרה הטוב, משרד האוצר אינו רואה את החשיבות האדירה בהעלאת שכר המרצים לשגשוגה של ההשכלה הגבוהה בישראל. במקרה החמור יותר, המשרד מסרב להעלות את שכרם של המרצים מתוך אידיאולוגיה ניאו-שמרנית, מדיניות הפרטות ברוטאלית ורצון למוטט את מערכת ההשכלה הציבורית בישראל.
ומדוע, טוענים המרצים חשוב כל כך להעלות את השכר? מכיוון שבתחומים מסוימים קשה בשכר הקיים להתחרות במגזר הפרטי על טובי החוקרים, ובתחומים רבים נוספים קשה להתחרות בשכר שמציעות אוניברסיטאות מהשורה הראשונה בעולם למיטב החוקרים. כלומר, דרושה תוספת שכר כדי למנוע בריחת מוחות. לחיזוק הטענות, מזכירים הכותבים את פערי השכר הגבוהים בין מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל לבין זו שבאמריקה.
הכותבים אמנם מורים על בעיות אמיתיות, אולם המסקנות שגויות והנתונים על פערי השכר אינם מדויקים. האמת היא שרק אחוז קטן מאוד מהפרופסורים בארה”ב נהנה משכר גבוה בהרבה מהשכר בישראל. מדובר בחוקרים שדרך כוכבם, בעיקר בתחומים מבוקשים כמו רפואה, כלכלה, מנהל-עסקים ומדעי המחשב, תחומים שאכן קיים בהם קושי לשמור על המצטיינים בישראל. השכר הממוצע של פרופסור בארה”ב, כפי שמפרסם אתר “Inside Higher Education”, נמוך ממאה אלף דולר לשנה. אך, בשונה מישראל הוא משתנה מאד בהתאם להישגי החוקר, תחום המחקר וסוג המוסד. השכר הממוצע של פרופ’ מן המניין באוניברסיטה ציבורית הוא 106 אלף דולר, לעומת שכר של 68 אלף למרצה בקולג’ ציבורי. חשוב לציין שאף בתוך אותו המוסד ובאותו התחום השונות בשכר גבוהה מאוד. במקרים רבים, בעיקר באוניברסיטאות העילית, ניתן לראות באותה המחלקה שני פרופסורים, ששכרו של האחד עולה על כפליים משכרו של האחר.
בעיית מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אינה רמת שכר נמוכה, אלא מבנה השכר ובפרט הניתוק הקיים בין השכר לבין החלופות הכלכליות העומדות בפני החוקר. כתוצאה מכך, קשה לשכנע חוקר צעיר ומבריק, לחזור לישראל מארה”ב ולוותר על שכר שנתי של 100 ואף 200 אלף דולר (תלוי בתחום) ולקבל שכר של 35 אלף דולר בלבד. מאידך פרופסור ותיק, אך בינוני בהישגיו, בתחום דל ביקוש כמו היסטוריה, ארכיאולוגיה או מדע המדינה נהנה משכר גבוה של כ-70 אלף דולר לשנה (25 אלף שקלים לחודש) – יותר מהשכר שיקבל אם יבחר לעבוד בארה”ב.
ומה באמת רוצים במשרד האוצר? ע”פ דיווח שקבלנו, חברי הסגל הבכיר, מנציגינו במשא ומתן, באוצר דורשים בתמורה להעלאת השכר, מידה מסוימת של דיפרנציאליות: חוקר מצטיין יקבל שכר גבוה יותר מחוקר שהפסיק לחקור ואינו עושה דבר תמורת שכרו מלבד הוראה של שש שעות בשבוע ולעיתים אף פחות. לשיטתם של פקידי האוצר, אין סיבה לבזבז כספי ציבור על תוספת שכר לחוקר שאין לו חלופה כלכלית אטרקטיבית, בעיקר אם שכרו גבוה ממילא, ומוטב להשתמש בתקציב המוגבל להגדלת שכרם של חוקרים מבוקשים.
פקידי האוצר, לפחות במקרה הזה, אינם רק עושים את עבודתם בשמירה על הקופה הציבורית, הם גם מציעים הצעות חשובות למניעת ניוונם של תחומי מחקר חיוניים בישראל. למעשה, ישראל נותרה כמעט בודדה במערכה על ניתוק בין הישגים וחלופות כלכליות לבין השכר. כמעט כל מדינות מערב אירופה, כולל כל הסוציאל דמוקרטיות, הבינו שכאשר השוק הרלוונטי לחוקרים הוא השוק העולמי, וכאשר השחקן הראשי – ארה”ב – אינו דוגל בסוציאליזם, אין מנוס ממעבר לשכר דיפרנציאלי באוניברסיטאות כדי למנוע עזיבת חוקרים מצטיינים. מדינות אלו אימצו מודלים פשוטים ומוצלחים, שמאפשרים דרגות חופש במסגרת הסכם שכר קיבוצי. איטליה, יוון וישראל, מדינות בהן חברי הסגל הבכיר שולטים במערכת, עדיין דוגלות בשיטה הישנה – שיטה שמעודדת את בריחת מיטב המוחות מחד, ומבזבזת כספי ציבור מאידך.