ברור, לפחות בדיעבד, שמדיניות פיזור האוכלוסייה בשנות הקמת המדינה הייתה מדיניות נוראית. לפחות מנקודת המבט של כלכלן, שנוטה לחשוב על מדיניות כמשרתת רווחה של בני אדם, קשה להצדיק פיזור אוכלוסין, בוודאי בכפיה.
יש יתרונות אדירים, כך מוצא המחקר הכלכלי, למגורים צפופים בערים גדולות. הצפיפות מאפשרת פריון עבודה גבוה, שירותים ציבוריים איכותיים, ומגוון שירותים של המגזר הפרטי באיכות גבוהה, תחרותית, ובזמינות גבוהה. בתי קפה, מסעדות, חנויות מכולת, בתי מסחר, ונותני שירותים שונים. הצפיפות העירונית אינה עומדת בסתירה לנגישות לגנים ציבוריים מרווחים ולשמירה על איכות הסביבה. האיום של צפיפות מופרזת במרכז הארץ מגוחך היום, כפי שהיה בשנות החמישים, כשבוחנים את הצפיפות בערים גדולות בעולם שמציעות איכות חיים גבוהה.
הצפיפות גם מצמצמת בעיות תחבורה. אנשים שגרים במרכז לא צריכים להתנייד מרחק גדול כל יום בין מקום המגורים למקום העבודה. אין סיבה טובה שלא יגורו בתל אביב ובערים נוספות במרכז לפחות פי שניים יותר אנשים. זה כמובן יחייב מדיניות מעט פחות מטומטמת בתחום התחבורה והחנייה ותכנון עירוני סביר, אבל הידע קיים והדבר אפשרי. (תעזבו אותי עכשיו בבקשה עם הביקורת על היכולת הדלה של הפוליטיקאים בישראל לעשות תכנון סביר ועם רעיונות ליברטריאנים שעדיף בלי תכנון – צודקים במידה רבה, אבל זה לא הנושא …)
אז עשו מה שעשו בשנות החמישים. למה לחזור על אותן טעויות עכשיו? מדוע עד היום דבקים במדיניות פיזור האוכלוסייה ויישוב הנגב? מדובר להבנתי בטעות חמורה. מדיניות הדיור של כחלון, מלבד כל הטעויות של מלחמה במשקיעים ותכנית ההגרלות המטורפת, חוזרת על אותן טעויות שנעשו עם קום המדינה: השקעה בבניה בפרפריה המרוחקת. מדהים שהיום, מעל 60 שנה אחרי שדחפו את עולי צפון אפריקה בכוח לירוחם, שדרות ואופקים, גם דוחפים בכוח אנשים למגורים באותם מקומות. אמנם לא בכפייה תוך שימוש בכוח פיזי, אבל תוך ניצול מצוקה כלכלית. גם אם רבים מהזוכים בדירה בפרפריה לא יגורו בה, הם ישכירו אותה במחיר נמוך, ומישהו אחר יגור שם. טמטום פופוליסטי נטו.