דו”ח העוני סיפק לאנשי הלובי החברתי ולמעצבי המדיניות בביטוח הלאומי, שהטיחו ביקורת נוקבת בקיצוצי הקצבאות, הוכחה לצדקתם. הקיצוץ החד בקצבאות בשנת 2003 תרם להעמקת העוני, לפחות בטווח הזמן הקצר. לטענתם יש לכן להגדיל מיידית את היקף הקצבאות, בעיקר קצבאות הילדים והבטחת הכנסה. אבל האם ההנחה שככל שהמדינה תסייע יותר לעניים מספרם יפחת, נכונה לטווח הארוך? מחקרים מהעולם מראים שהקשר אינו ברור כל כך. במקרים רבים סיוע לעניים יוצר דווקא גידול במספרם, ללא שיפור של ממש במצבם. הנתונים הישראלים מרמזים על בעיה דומה. עד הקיצוץ של 2003, תשלומי ההעברות (קצבאות הביטוח הלאומי, תשלומי גמלאות, סיוע בדיור, והעברות דרך מלכ”רים ציבוריים ופרטיים למטרות רווחה, השכלה, דת ותרבות) גדלו על פני השנים כאחוז מהתוצר. בו בזמן, היקף העוני הלך וגדל. מדיניות הסיוע לא הצליחה לתרגם משאבים הולכים וגדלים לצמצום בהיקף העוני. האם דרושים משאבים נוספים? או שמא דרוש שימוש נבון יותר במשאבים הקיימים?
שני מנגנונים מרכזיים יוצרים את הקשר בין סיוע לעניים ובין גידול בהיקף העוני. הראשון משמש בסיס לסיסמת האוצר “מקצבאות לעבודה”. כדי להיות זכאי לסיוע על אדם להיות עני – עמידה בקריטריונים של הכנסה נמוכה היא המפתח לזכאות לקצבאות, הנחות בתשלומים שונים וסיוע בדיור. הדבר יוצר תמריץ לבעלי כושר השתכרות נמוך לצמצם את היקף העבודה וההכנסה במטרה לעמוד בקריטריונים ולעיתים אף לפרוש כליל ממעגל העבודה (לפחות הפורמאלי). מבנה מערכת הקצבאות וההטבות הקיים בישראל יוצר מצב שבו בעלי השכלה נמוכה או תורנית, שכושר השתכרותם נמוך (בממוצע) יכולים אפילו להיפגע מיציאה לעבודה. הכנסתם מעבודה לא תעלה על ערך ההטבות והקצבאות שיקבלו כמובטלים. מנגד, כמובטלים יוכלו להפנות את זמנם לשיטוט בין מוסדות תמיכה שונים לקבלת סיוע מגוון (שראוי אגב כך לציין שאינו נלקח בחשבון חישוב העוני).
מלבד ההשלכות השליליות המידיות, לפרישה מכוח העבודה השלכות ארוכות טווח. אדם שאינו עובד תקופה ארוכה מתקשה לחזור למעגל העבודה. לאדם שאינו עובד אין אפשרות לצבור ניסיון, ליהנות מקידום מקצועי ומעליה בהכנסה. התמריץ להחליף הכנסה מעבודה בקצבאות בטווח הקצר למעשה מכתיב את עתידו של האזרח לטווח הארוך. ולא רק את עתידו. ילדים שגדלים לתוך תרבות הסיוע והתלות מטפחים את תפיסת העולם על פיה האדם הינו קורבן הנסיבות – הוא אינו אחראי לחייו, ולכן תפקיד המדינה לדאוג למחסורו ולמחסור ילדיו.
ילודה הינו המנגנון השני המתרגם סיוע לעניים לגידול בממדי העוני. במקרים רבים סיוע כלכלי, בעיקר כזה המותנה במספר הילדים, מופנה לגידול בילודה. סיכוייו של ילד שגדל בעוני, במיוחד בבית שניסמך על תקציבים וצדקה לפרנסתו, לגדול להיות בוגר עני עולים עשרות מונים על זה של ילד שגדל בסביבה שהעניקה לו משאבים חינוכיים מספיקים ודוגמה ללקיחת אחריות על החיים. המספרים ממחישים את הקשר שבין עוני לילודה. בשנת 2003 שיעור המשפחות העניות היה 19.3% מכלל המשפחות. משפחות אילו כללו 22.4% מהאוכלוסייה, כך שלמרות ריבוי הקשישים העניים, המשפחות העניות גדולות יותר מהמשפחות שאינן עניות. זאת גם ניתן ללמוד משיעור העוני בקרב ילדים שהיה בשנת 2003 ,30.8% גבוה בהרבה משיעור המבוגרים העניים. ומזווית נוספת, כמעט מחצית מהמשפחות הגדולות, שבהם 4 ילדים ויותר, מוגדרות עניות. פי שלושה בקירוב משיעור המשפחות הקטנות העניות. עולה הרושם שמדיניות הקצבאות, בעיקר קצבאות הילודה, יוצרת תמריץ דווקא לעניים שמתקשים במתן משאבים חינוכיים לילדיהם, להרחיב את משפחתם.
הבעייתיות במדיניות תקציבי הסיוע משתקפת היטב בראיונות בטלוויזיה של משפחות במצוקה. פרסום דו”ח העוני מלווה בדרך כלל בכתבות טלוויזיה הכוללות את הסיבוב הרגיל: דירה קטנה ומוזנחת, מקרר ריק, ילדים מוזנחים (הרבה), ואמא או אבא מיואשים (אבל לא ממש עובדים). כדאי להקשיב למה שיש להם להגיד. לפעמים ניתן לשמוע דברים מאלפים שמעידים על המשגים החמורים של מדיניות הרווחה בישראל. לדוגמה ההצהרה “זכותנו להביא לעולם כמה ילדים שאנחנו רוצים, זה שאנחנו עניים לא פוגע בזכות יסוד זו” ממחיש את תוצאות המדיניות – חינוך אזרחים לכך שלא הם אלא המדינה אחראית לרווחתם, ולרווחת ילדיהם. חמור מזה, האסון הטמון בהתחשבות בגודל המשפחה לזכאות להטבות משתקף בצורה הברורה ביותר בהצהרתה של אם חד הורית שהיא תעשה כמה ילדים שיידרש עד שהמדינה תדאג לה לדיור.
הטענה שצמצום בהיקף הקצבאות הוא לטובת העניים בטווח הארוך צובעת את הקיצוץ התקציבי בצבעים יפים יותר. אבל מותר גם לקצץ בהוצאות ולפגוע במקבלי הקצבאות. בצד השני של המשוואה נמצאים משלמי המיסים. אזרחים שבחרו בחיים של אחראיות: עבודה, מספר ילדים המתאים ליכולתם הכלכלית, וחסכון לתקופת הפרישה. ממשלת ישראל מעודדת מצד אחד את חיי הטפילות וחוסר האחריות, ומאידך, בין היתר כדי לממן את פרויקט עידוד הטפילות, מתעמרת באזרחי המדינה ממעמד הביניים שמשלמים שיעור גבוה להחריד של כשני שלישים מכל תוספת להכנסתם הכלכלית (הכנסה ברוטו) לרשויות המס השונות.
ועוד קצת פרופורציות לפני שמתרגשים יתר על המידה מהגידול הצפוי כל כך בעוני. שיעור העוני בקרב משפחות שבהן יש שני מפרנסים ופחות מארבעה ילדים הוא אפסי. חלק גדול מהעניים בישראל עניים מבחירה, בחירה בחיים ללא עבודה (לפחות לא בהיקף מלא של כל הבוגרים במשפחה) וריבוי ילדים. כך לדוגמה שתי קבוצות האוכלוסייה העניות ביותר בישראל, הערבים והחרדים מאופיינות בשיעורי השתתפות נמוכים בשוק העבודה ובשעורי ילודה גבוהים. כל עוד מדיניות התקציבים אינה מכוונת בצורה חד משמעית לעידוד הצטרפות לכוח העבודה וצמצום הילודה (בקרב השכבות החלשות), מספרם המוחלט של העניים ושיעורם באוכלוסיה ילך ויגדל. הגדלה של הסיוע על פי השיטה הקיימת תגדיל את מימדי העוני ותביא בסופו של דבר לקריסה מוחלטת של מערכת הרווחה שתפגע בסופו של דבר לא רק בעניים מבחירה אלא גם במוכי הגורל. אנשי הלובי החברתי ומעצבי מדיניות הביטוח הלאומי יכולים להמשיך לצקצק בלשונם לנוכח הגידול בעוני בשנת 2003 ולדרוש גידול בהיקפי הקצבאות. אבל מה לגבי החשיבה והאומץ להציע מדיניות שתלחם בעוני, במקום המשך טיפוח התלות וחוסר האחריות?