מה מסביר את תעלומת אי־השוויון בישראל? הקמצנות של המדינה
אורי פסובסקי, “מה מסביר את תעלומת אי השוויון בישראל? הקמצנות של המדינה”, באתר כלכליסט, 21 למאי 2018
תחת כותרת זו, פרופסור מומי דהן מלין על אזלת ידה של הממשלה בצמצום הפערים. דהן מציג עובדות נכונות, אבל הפרשנות ובעיקר המסקנות המתבקשות בעייתיות: מדידת העוני או האי שוויון הרלוונטיים לרווחה היא מדידה המבוססת על הכנסה הפנויה, כלומר ההכנסה בניכוי מיסים ישירים ובתוספת קצבאות. זו ההכנסה שמשק הבית יכול הלכה למעשה לעשות בה שימוש. אבל, מדידת אי השוויון בהכנסה הכלכלית חשובה להבנת התהליכים הכלכליים, ובפרט את ההשפעה של המדיניות על צמצום האי שוויון (או העוני). ההכנסה הכלכלית היא ההכנסה לפני הורדת מיסים וללא קצבאות. ההפרש בין אי השוויון בהכנסה הכלכלית לאי השוויון בהכנסה הפנויה הוא תוצאה של התערבות הממשלה. ככל שהממשלה גובה יותר מיסים פרוגרסיביים (מס ששיעורו עולה בהכנסה ולכן מקטין אי שוויון) וככל שהממשלה מעבירה יותר קצבאות לבעלי ההכנסה הנמוכה, אי השוויון בהכנסה הפנויה יהיה קטן יותר בהשוואה לאי השוויון הכלכלי.
ובכן, העובדות הן, כפי שטוען דהן, שבישראל אי השוויון (וגם העוני) בהכנסה הכלכלית אינו חריג בהשוואה למדינות המפותחות. דהן גם צודק בכך שהיקף הצמצום באי השוויון על ידי מיסוי וקצבאות הוא מאוד נמוך בישראל בהשוואה למדינות המפותחות. הוא גם צודק שקיצוץ הקצבאות על ידי שר האוצר נתניהו בראשית שנות ה-2000 הוביל לגידול משמעותי בהשתתפות בכוח העבודה, בעיקר של העניים יחסית, ולגידול באי השוויון בהכנסה הפנויה.
השינוי בעקבות שינוי המדיניות הוא לא פחות ממדהים: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (של גברים ונשים בגיל הרלוונטי) עלה משפל של 67% בשנת 2002 ל-77% בשנת 2016. העלייה היא בכל קבוצות האוכלוסייה ובכל הגילים. באותה התקופה, למרות כניסה מסיבית של עובדים בעלי כושר השתכרות נמוך לשוק העבודה, השכר הממוצע לשעת עבודה לא יורד (הוא עולה בממוצע למי שכבר היה בשוק העבודה), אבל ההכנסה הכלכלית של משקי בית רבים עולה מאוד: הם עוברים מקצבאות לעבודה.
קיצוץ הקצבאות גורם לעליה מידית באי השוויון בהכנסה הפנויה (וגם בעוני בהכנסה הפנויה) אבל אי השוויון בהכנסה הכלכלית נכנס למסלול של ירידה, וגורר אחריו את אי השוויון בהכנסה הפנויה. בסופו של כמעט עשור וחצי, אי השוויון בהכנסה הפנויה – אי השוויון הרלוונטי לפערים ברמת החיים – דומה לרמתו לפני קיצוץ הקצבאות ב-2002. אבל היום, בשונה מהמצב ב-2002 הרבה יותר משקי בית מתפרנסים מעבודה. זה בוודאי מצב עדיף על פרנסה מהקופה הציבורית.
אז מה המסקנה? ע”פ הריאיון עם דהן התשובה לבעיית אי השוויון והעוני בישראל היא ממשלה פחות קמצנית. זה כמובן רומז לפתרון: הגדלת הקצבאות. (בהנחה כמובן שאי שוויון זו בעיה). זה היה נכון אם האי שוויון בהכנסה הכלכלית היה נתון ולא משתנה שמושפע מקמצנות הממשלה. אבל ככל שהממשלה יותר נדיבה בקצבאות, אמנם הפער בין אי השוויון בהכנסה הכלכלית ובהכנסה הפנויה עולה, אבל אי השוויון בהכנסה הכלכלית עולה גם הוא, ומהלקח של התקופה 2002-2016 כלל לא ברור שבסופו של יום אם אי השוויון בהכנסה הפנויה בכלל ירד. כן ברור שהנטל על משלמי המיסים יעלה וההשתתפות בכוח העבודה תרד. חזרה למדיניות הקצבאות שהייתה כאן לפני 2002 יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. מדוע זה רצוי?
חשוב לציין, שמומי דהן אינו חריג בדרישה שממשלת ישראל תצמצם את הפער בין אי השוויון בהכנסה הכלכלית לאי השוויון בהכנסה הפנויה, זו גם עמדתו של בנק ישראל. לשמחתי כלכלנים רבים (ראו ניירות מדיניות של מכון אהרון למשל), טוענים שצריך לפעול למען בעלי כושר ההשתכרות הנמוך על ידי הגדלת פריון העבודה, ופחות על ידי קצבאות.
ובשולי הדברים: כתבים אוהבים לראיין “כלכלנים בכירים.” מסתבר שזה עדיף מאשר לראיין סתם פרופסור לכלכלה. ופסובסקי בהתאם לחיבה לבכירות מדביק למומי דהן את התואר :”מבכירי המקרו כלכלנים בישראל.” אבל אין לי ספק שמומי דהן לא מגדיר את עצמו כך.
ובכן מה המשמעות של “בכירי המקרו כלכלנים בארץ”? אם הכוונה לכלכלן שמתראיין לעיתים תכופות בנושאים מקרו כלכליים, אז באמת כל מי שהתקשורת חפצה ביקרו הופך לאחד מבכירי המקרו כלכלנים בארץ. אבל אני מנחש שהכתבים השונים רוצים לרמוז לבכירות בעולם האקדמי של במחקר המקרו כלכלי, ובכך להוסיף משקל לדוברים ולדברים. הבעיה היא שהם מטעים את הקוראים. חיפוש קצר בגוגל מגלה שיש עוד רבים שהם מבכירי המקרו-כלכלנים בארץ: פרופ’ אבי בן בסט, פרופ’ אליס ברזיס, פרופ’ מישל סטרבצ’ינסקי, יורם גבאי, ופרופ’ יוסי זעירא. זעירא הוא היחיד מהרשימה שניתן בצורה סבירה להגדירו “מבכירי המקרו כלכלנים בארץ” על סמך המוניטין המחקרי הבינלאומי שלו.