בקרב בין נתניהו לגנץ על התקציב, נתניהו ניצח ואנחנו הפסדנו. כשאין לממשלה תקציב, ועובדים על בסיס 1/12 של התקציב האחרון שאושר, יש יתרון ברור: פחות הוצאות ממשלתיות ולכן פחות חוב ציבורי. יש כמובן גם חסרונות רבים: אין תכנית עבודה, אין אופק עם וודאות מסוימת, ואין רפורמות במסגרת חוק ההסדרים.
נתניהו רצה תקציב “חד שנתי” – כלומר תקציב למספר חודשים ב-2020, תקציב שיאפשר לו גם להסתיר מהציבור את הצורך לנהוג באחריות ולהתחיל לקצץ בהוצאה ולהעלות מיסים ב-2021, וגם את האפשרות לצאת לבחירות מבלי להעביר את ראשות הממשלה לגנץ בהמשך הדרך (סביב תקציב 2021).
בסופו של דבר, נתניהו קיבל את מבוקשו ויותר. לא יהיה תקציב לסוף 2020 ול-2021 – הידוע בכינוי “תקציב דו שנתי,” אבל במקום לעבוד על בסיס 1/12 של התקציב הקודם, נוספו לתקציב עוד 10 מיליארד שקלים במסגרת ההוצאה המותרת ל-2020 ובלי הצורך לאשר את ההוצאה בכנסת ואפילו לא בממשלה. קופה קטנה לנתניהו לקראת הבחירות.
חשוב לזכור שה-10 מיליארד (כ-4000 שקלים למשק בית בישראל) זה הכסף הקטן. הסכום הזה לא כולל את כל התכניות של נתניהו לעידוד עסקים לצמצם פעילות כלכלית, לעידוד מובטלים להימנע מעבודה, והמענקים שהוא חילק לציבור. מדובר על עוד עשרות מיליארדי שקלים. לא ברור מה בסופו של דבר תהיה ההוצאה בפועל, אבל עלות התכניות שנתניהו אימץ היא כפי הנראה קרובה ל-200 מיליארד שקלים (חוב של 80,000 שקלים למשק בית ממוצע בישראל).
אז מה היה לנו? נתניהו קיבל את כל הקופה, ואנחנו נשארים עם החשבון שיוגש לנו על ניהול כושל של המשבר ועל בזבזנות פופוליסטית. מעניין לציין את התלונות של נתניהו על ה”דיפ סטייט” ועל בג”צ שלא נותנים לנבחרי הציבור לעבוד, ועל האילוצים הקואליציוניים שמונעים ממנו למשול. היום הפקידים מנסים להזכיר לנתניהו ולעושה דברו במשרד האוצר – ישראל כץ, שהכוח צריך להיות בידי נבחרי הציבור – לא תקין ששר אוצר וראש ממשלה יקבלו החלטות כלכליות בהיקף אדיר ללא תקציב וללא אישור/פיקוח של הכנסת. זה לא שפקידים לוקחים כוח מנבחרי הציבור, כפי שנתניהו ותומכיו טוענים – הפקידים מנסים להחזיר את הכוח לנבחרי הציבור, על חשבון ראש ממשלה שלוקח לעצמו הרבה יותר כוח על חשבון המחוקקים. (ראו קישור על המחטף באישון לילה שנותן לנתניהו 10 מיליארד שקלים ואת ההשתלחות של כץ בפקידים).
ובהזדמנות זו, נדמה לי שאירועי התקופה האחרונה מראים כי לא הדיפ סטייט, ולא הפרקליטות, ולא הפרקליטות שבתוך הפרקליטות, ולא בג”צ וגם לא האילוצים הקואליציוניים, מסבירים את העשור האחרון של אזלת היד של נתניהו במימוש המדיניות הכלכלית שהוא מאמין בה. עכשיו הוא עושה פחות או יותר מה שהוא רוצה בצד הכלכלי. ומה התוצאה? האם נתניהו מנצל את הכוח שלו למימוש משהו מהמדיניות הכלכלית שלו – זו שהוא מטיף לה בכל הזדמנות?
רפורמות חשובות לצמצום הביורוקרטיה והרגולציה המזיקה? צמצום כוחם של ההסתדרות והוועדים החזקים? פישוט מערכת המס (ביטול פטורים והורדת שיעורי מס)? ביטול מועצות הייצור בחקלאות? חשיפת המשק ליבוא, וביטול רכש הגומלין והעדפת תוצרת מקומית? צמצום וייעול המגזר הציבורי (האיש השמן על האיש הרזה)? טיפול בפנסיות התקציביות? לא, לא ,לא ,לא לא ולא.
מנהל מוצלח שידיו קשורות? את הסיפור הזה אפשר כבר לזרוק… נתניהו הוא מנהל כושל. אולי כי הוא חסר יכולת ניהול והוא בסה”כ שחקן מוכשר שהתמחה בלעשות ראש ממשלה, ואולי כי מה שמעניין אותו זה לא הכלכלה (וגם לא המגיפה) אלא מינוי מפכ”ל ויועץ משפטי, וכל מה שיכול לעזור לו כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.