פרופ’ יוסי זעירא, “דעה: ימי הקורונה מוכיחים שמשל השמן והרזה פשוט לא נכון”, באתר גלובס, 21 לאפריל 2020
כלכלן כותב טור בעיתון בעיצומו של משבר כלכלי חמור. על מה הוא יכתוב? אולי על מדיניות ממשלתית בזמן משבר? אולי על הוויכוח לגבי עומק הגירעון הסביר? אולי על הצלת אל על? אולי על הצלת עסקים בכלל? אולי על ההזדמנות לבצע רפורמות חשובות שיקלו על היציאה מהמשבר?
כל כך הרבה סוגיות חשובות ומעניינות, אבל את פרופסור יוסי זעירא כנראה שכל זה לא מעניין. מבחינתו משבר הקורונה זו הזדמנות לפרסם שוב את אותו הטור: ממשלת ישראל בחרה במדיניות ניאו-ליברלית (כך הוא מגדיר מדיניות של ממשלה ששולטת רק ביותר מ-40% תוצר), אפשר להעלות מיסים וזה לא יפגע בצמיחה, זה מה שהציבור רוצה, כי הציבור רוצה פחות אי שוויון בהכנסה.
בפרט, זעירא חוזר על טענתו שגם על פי התאוריה הכלכלית וגם על פי הנתונים האמפריים אין קשר בין גודל המגזר הציבורי (אחוז ההוצאה של הממשלה מהתוצר) והצמיחה הכלכלית, ומכאן נובעת המסקנה –
ההחלטה על גודלו של המגזר הציבורי, בגבולות רחבים למדי, אינה כלכלית, אלא פוליטית-חברתית. היא תלויה בשאלה כמה ישראל חפצה בצמצום האי-שוויון, שכן הגדלת המגזר הציבורי מגדילה שוויון, בעוד שהקטנתו מגדילה אי-שוויון.
כמה הערות:
- זעירא כבר שנים חוזר על הטענה שבגלל שאין לגודל הממשלה השפעה על הצמיחה, אז גודל הממשלה (והמיסים שנשלם לממן את הממשלה) אינם החלטה כלכלית אלא החלטה פוליטית-חברתית. הטענה הזו היא שטות מוחלטת. כל החלטה בין חלופות היא החלטה פוליטית-חברתית. אין דבר כזה החלטה כלכלית. הכלכלן יכול לנתח את החלופות, אבל בסופו של יום הבחירה בין החלופות היא תמיד פוליטית-חברתית. וזה נכון גם אם לגודל הממשלה יש השפעה שלילית על התוצר. האם לא אפשרי שחברה תעדיף פחות צמיחה ויותר שיוויון? מצער שזעירא חוזר על השטות הזו, שטות מיותרת לחלוטין לטיעון שלו, למרות שכבר (בעימות פומבי שהיה לנו) הסברתי לו את מה שכתבתי כאן, והוא לא טען שאני שוגה.
- הטענה שגודל הממשלה לא משפיע על הצמיחה משוללת יסוד סביר. גם כאן זעירא חוזר על טענה שגויה, שהוא עצמו כבר הודה, גם אם במרומז, שהיא שגויה. על מה אנחנו מסכימים בהקשר הרלוונטי: מיסוי כשלעצמו פוגע בצמיחה. הוצאות הממשלה יכולות לתרום לצמיחה (למשל השקעה בתשתיות, בהשכלה, בתחבורה). אני גם מסכים, שבאופן תאורתי לפחות יתכן ששני האפקטים יקזזו בדיוק זה את זה וכך יותר מיסים יובילו ליותר הוצאות, ללא פגיעה בצמיחה. אבל זו רק אפשרות אחת. אפשרות סבירה לא פחות היא שהממשלה לא תדע לנצל את כספי המיסים ביעילות והצמיחה תפגע. העובדה שאין קורלציה בין צמיחה לגודל הממשלה לא מעידה שהעלאת מיסים לא תפגע בצמיחה. גם בהעדר קורלציה יתכן קשר סיבתי שלילי. בטור קודם של זעירא, בתגובה לביקורת שלי על עוד טור שלו (עם טענות זהות) הוא עצמו כותב:
שנית, מואב מתעלם מהקשר בין ההוצאות הציבוריות והמסים המממנים אותן. אין לי ויכוח איתו שהעלאת מסים פוגעת ביעילות הכלכלית ובתוצר, אף כי אפשר להתווכח על המידה. אך המסים מאפשרים הגדלת הוצאות ציבוריות, הפותרות כשלי שוק בתחומים כמו חינוך, בריאות, רווחה, דיור ותחבורה הציבורית. צמצום כשלי השוק משפיע חיובית על היעילות הכלכלית והתוצר. שתי ההשפעות הללו מנוגדות ולא ברור איזו גוברת.
חלפו שנתיים, וזעירא חוזר לסורו, וכך הוא כותב בטורו בגלובס אמש:
ב-2011, פרצה המחאה החברתית, והמחישה כי ציבורים רחבים בישראל מעדיפים יותר שוויון ויותר סולידריות. ככלכלן, יכולתי לתמוך בתביעות של ראשי המחאה, כי ידעתי שהכלכלה תתפקד באופן דומה הן כשהמגזר הציבורי קטן והן כשהמגזר הציבורי גדול. לכן, אם רוב הציבור תומך בכך, יש לנטוש את המדיניות הניאו-ליברלית, ולהגדיל משמעותית את השירותים החברתיים שהמגזר הציבורי מספק.
- במחאת 2011 המוחים לא ביקשו שהממשלה תגבה מהם יותר מיסים ותקטין פערים. כל מה שהם ביקשו זה שהממשלה תהיה פחות קמצנית ותעניק לציבור עוד מתנות מעץ הכסף של הממשלה. זעירא מציג את עצמו ככלכלן מקצועי, שמייעץ במנותק מהאג’נדה האישית שלו, אבל תמיד תמיד תמיד מגיע לאותה המסקנה: עוד מיסים וצמצום פערים.
- רווחה? זה לא מעניין. העיקר האי שוויון. יעילות הממשלה? חס וחלילה על זה לא מדברים (זה עלול להוביל לביקורת מרומזת על ארגוני העובדים). פתיחת המשק ליבוא? לא. זה אולי ירגיז את החברים הסוציאליסטים. צמצום רגולציה? רפורמות? כלום. רק ביקורת על ה”ניאו ליברליות” וכמיהה תמוהה לממשלה גדולה. וכך, בסופו של דבר, זעירא נשאר עם טענה אחת כלכלית, חסרת בסיס מדעי. ולסיום גם יש קצת בידור. כך כותב זעירא לחיזוק טענתו:
הספר הגיע למסקנה שמדיניות צמצום המגזר הציבורי אינה משקפת שיקולים כלכליים, אלא אידאולוגיה ניאו-ליברלית
ועל איזה ספר הוא מדבר, אתם תוהים? הספר שלו…