שר התשתיות, בנימין בן אליעזר, התייצב בחזית אחת עם העובדים החזקים כנגד הציבור בישראל, והצליח לטרפד את ביצוע החלטת הממשלה לפצל ולהפריט את בתי הזיקוק. החלטת הממשלה התקבלה לאחר שארבעה צוותים שונים בחנו את דו”ח הועדה בראשות פרופ’ גרונאו, שהמליצה על הפיצול וההפרטה כבר ב-1996, והחליטו לדבוק בהמלצות.
לבין אליעזר רעיונות משלו. הוא בעד הפרטה במקשה אחת, שמשמעותה העברת המונופול לידיים פרטיות, ללא יצירת כל תחרות. הצהרותיו של בן אליעזר במהלך החודשים האחרונים מלמדות על מניעיו. “שום שינויים מבניים לא יקרו אם לא אהיה משוכנע שגורל העובדים מובטח במאת האחוזים” הבטיח, ואף הוסיף ודרש ש”כל שינוי יעשה בהסכמת העובדים” (הארץ, 16.3.05). לשיטתו, יש לתגמל עובדים הנמצאים ממילא במקום גבוה בסולם השכר כדמי הסכמה לכל שינוי, ובוודאי שאסור שיאבדו שקל משכרם.
האם ניתן לתת תוקף מוסרי כלשהו למנטרה של ההסתדרות, היוצאת מפיו של בן אליעזר, על פיה אסור לפגוע בשכר העובדים ובהטבות בתהליך של שינויים מבניים? האם בן אליעזר יכול להסביר מה כל כך קדוש בתנאי עבודה מצוינים ע”ח הציבור בישראל? אפילו הוא מבין שעלות העסקתם של העובדים החזקים, ובפרט עובדי בתי הזיקוק, מגולגלת לכיסו של הצרכן הישראלי.
האם מישהו מעלה בדעתו שצריך במסגרת מלחמה בפשע המאורגן באזורים הסובלים מתופעת דמי חסות (פרוטקשן) לדאוג לכך שהכנסת “העובדים” (גובי החסות) לא תפגע, או להתנות את ה”שינוי המבני” (חיסול דמי החסות) בהסכמת ה”עובדים”? מותר ורצוי להלחם בפרוטקשן, גם כאשר הוא נעשה בחסות החוק, דרך יכולתם הבלתי מוגבלת של העובדים החזקים להזיק לציבור ולסחוט הטבות. מותר לפגוע בעובדי בתי הזיקוק במהלך שינויים מבניים שמטרתם שיפור היעילות והוזלת מחירי האנרגיה לציבור בישראל, אפילו רצוי.
למעשה כל ויתור לעובדים מייקר את המחיר. האם לאחר שעובדי הבנקים סחטו דמי הסכמה נאים כתנאי להפרטה ועובדי הנמלים זכו לבונוס מכובד כתנאי להסכמתם לשינויים מבניים, ניתן לצפות לפיצוי קטן יותר לעובדי בתי הזיקוק ובקרוב גם לעובדי חברת החשמל? רק השבוע התבשרנו על הסכם בין רשות שדות התעופה והעובדים האקדמיים, שנמנים על מקבלי השכר הגבוה ביותר במשק, על תשלום פיצוי של 8,000 שקלים לעובד (ועוד הטבות שכר שונות) בגין המעבר לנתב”ג 2000. מדוע המעבר מצדיק פיצוי כלשהו, מלבד התירוץ שהוא מספק לסחטנות נוספת?
כל צעד של הממשלה כנגד שיטת השכר הנהוגה במגזר הציבורי בישראל, על פיה עובדים מתוגמלים לא על סמך כישורים, לא לפי מאמץ, ולא על פי תפוקות והישגים, אלא בהתאם ליכולתם להזיק ולסחוט, הינו צעד מבורך. על שרי הממשלה להתייצב כאיש אחד אל מול שיטת דמי החסות, וחובתו של ראש הממשלה לפטר כל שר היוצא כנגד מדיניות הממשלה וטובת הציבור.