ליאור דאל, “איך נלחמים בבריחת המוחות? תנו 10 מיליון דולר לכל חוקר מוביל”, באתר דהמרקר, 16 לאוקטובר 2018
יו”ר הקרן הלאומית למדע, פרופ’ בני גייגר, מודאג מההשקעה הנמוכה במחקר בישראל (“מענקי המחקר המקובלים בארץ בפיגור משמעותי לעומת המענקים בארה”ב ובמדינות מובילות באירופה”) — אבל בטוח שאנחנו יכולים להתחרות מול החוקרים בארה”ב וסין
זו הכותרת בדהמרקר של הראיון של ליאור דטל עם גייגר. ראיון מעניין אבל דטל, כהרגלו, קצת שוכח שהוא עיתונאי ולא דובר מערכת ההשכלה הגבוהה. הכותרת משקפת את רוח הדברים: יש בעיה, תנו לנו כסף. האם ניתן לעשות שימוש יעיל יותר במשאבים קיימים? את זה דטל לא שואל.
גייגר טוען:
כדי לקדם מחקרים פורצי דרך חייבים להעמיד לרשות החוקרים תקציבי מחקר בסדרי גודל דומים לאלה העומדים לרשות החוקרים בארה״ב ובאירופה. תקציבי המחקר שמְחַלקת הקרן הלאומית למדע גדלו משמעותית בשנים האחרונות …. אבל אנחנו עדיין רחוקים מהמימון שיאפשר לחוקר ישראלי להתמודד עם עמיתיו בחו״ל …. המשכורות של החוקרים בארץ מבוססות על הסכמים קיבוציים, ובסך הכל הן נמוכות ב–20% בממוצע מהשכר המקובל בארה”ב, אבל ההבדל המשמעותי הוא במענקי המחקר…. חוקר בארה”ב יכול להרוויח בחוזה אישי פי שניים או שלושה מאשר בישראל, ולפעמים אפילו יותר. אבל ברוב המקרים השכר פחות משמעותי לחוקרים. זה לא החלום שלהם
שאלות שאני הייתי שואל:
- כפי שאתה טוען, אכן השכר הממוצע של החוקרים בישראל אינו נמוך משמעותית מהשכר של חוקרים בארה”ב. פרופסור מן המניין בישראל משתכר פי שלושה ארבעה מהישראלי הממוצע שמממן את שכרו. אבל בישראל הכסף מחולק ללא קשר לחלופות הכלכליות. חוקר “כוכב” בתחומים מבוקשים בארה”ב כמו למשל מימון, או מדעי המחשב או כלכלה או רפואה, משתכר פי שלושה ואף הרבה יותר מהשכר שהיה מקבל בישראל, אבל פרופסור בינוני לפילוסופיה משתכר דווקא הרבה יותר בישראל. האם לא היה ראוי להשתחרר מהשכר האחיד ולעשות שימוש נבון יותר בכספי הציבור ולשלם שכר בהתאם לביצועים/חלופות כלכליות, ולהחזיר כוכבים לישראל?
- ישראל אינה ארה”ב, ואולי מוטב להתמחות בתחומים “זולים” אך לא פחות חשובים. במקום עוד תקציב של מליונים למעבדה יקרה, להעלות שכר בתחומים שבהם דווקא לא צריך ציוד מאוד יקר. למה לא להצטיין, או לפחות להציל, תחומים שקורסים בישראל עקב התחרות והשכר האחיד כאן כמו כלכלה ומימון?
- אתה טוען שהשכר אינו חשוב, ואני מבין מכך שאינך יוצא נגד ההגמוניה במערכת ההשכלה הציבורית של שלטון הוועדים והשכר האחיד. לטענתך הדבר החשוב הוא תקציבי המחקר. זה מה שיביא חוקרים מובילים לישראל, לא השכר. אני רק תוהה, אם זו המציאות, מדוע האוניברסיטאות מתגמלות חוקרים שזוכים במענקי מחקר בתוספת גדולה עד גדולה מאוד (לפעמים מעל 50%) לשכר? אתה לא רואה שזה עומד בסתירה מוחלטת לכך שתקציב המחקר כל כך נחוץ ובסתירה מוחלטת לכך שתוספת שכר אינה גורם משמעותי? מידע אישי אני יכול לספר לך שחוקרים רבים לא באמת צריכים את תקציב המחקר והם מבקשים אותו רק בשביל תוספת השכר.
ולסיום, ובלי קשר ל”תנו לנו כסף,” שימו לב לקשקוש הזה:
כאדם וכאזרח ישראלי אני סבור שכל התערבות פוליטית באקדמיה, כמו הדחתה של פרופ’ אמיתי או כליאתה של אל־קאסם, גורמת נזק כבד לישראל ופוגעת בתדמיתה הבינלאומית.
הסיפור של אל־קאסם הוא באמת פופוליזם מזיק, והנזק שהוא גרם לישראל צומצם מעט בזכות בית המשפט העליון. לשגר את אל־קאסם מחוץ לישראל היה משרת מצוין את ה-BDS. אבל, לטעון שמניעת כניסתה זו התערבות פוליטית באקדמיה, זה פשוט מגוחך.