שר התחבורה מאיר שיטרית הותקף במהלך השבועיים האחרונים עקב החלטתו “לשבור” את שביתת נהגי חברת מטרודן בבאר-שבע. לאחר שיבושים חמורים בתחבורה הציבורית שנמשכו כמעט חודשיים, הכניס שיטרית חברת אוטובוסים אחרת לעיר. לצד השיפור ברווחת התושבים, בעיקר החלשים שתלויים בתחבורה הציבורית, פגע השר בסיכויי הנהגים להישגים מהשביתה. באופן דומה, הותקף שר האוצר בנימין נתניהו על פנייתו לאמצעי חקיקה במטרה לצמצם את כוחם של עובדי הנמלים, הנאבקים על הבטחת זכויותיהם בתהליך הרפורמות המבניות בנמלים, וארגוני המורים, המתנגדים לרפורמות במערכת החינוך, ובעוד מקרים רבים.
אדם סמית, אבי תורת הכלכלה המודרנית, טען כבר במאה ה-18 בספרו “עושר האומות” שכאשר אנשי עסקים בענף כלשהו מתכנסים, גם אם למטרות חברתיות, השיחה תסתיים במזימה כנגד הציבור. הסיבה פשוטה. היצרנים, אשר מעוניינים להשיא את רווחיהם, יפעלו לצמצם תחרות על כיסם של הצרכנים ע”י תיאום מחירים, או צמצום תחרות על עובדים ע”י תאום מדיניות תעסוקה ושכר. התארגנות מסוג זה, לכן, אסורה ע”פ עקרונות כלכלת השוק ואף אסורה (למעט חריגים) ע”פ חוק בישראל.
התארגנות עובדים לצורך השבתת העבודה, לעומת זאת, נתפסת כזכות יסוד. הדבר מפתיע במידה מסוימת, אם מקדישים לעניין מעט מחשבה, מאחר וקיים דמיון רב בין מטרת התארגנות עובדים (הגדלת ההכנסה של חברי הארגון) והשלכות ההתארגנות על הציבור, להתארגנות של מעסיקים. כאשר עובדים בענף מסוים מתארגנים להעלאת שכרם, הנטל ייפול לא רק על המעסיקים עקב הירידה ברווחיות אלא גם על הצרכנים אשר ישלמו מחיר גבוה יותר עבור המוצרים והשירותים המיוצרים בענף, ועל ציבור משלמי המסים כאשר מדובר במגזר הציבורי. כך לדוגמא, נטל השכר המופרז של עובדי חברת החשמל, הנמלים, הבנקים, ועוד מונופולים רבים, מתגלגל לכיסו של ציבור הצרכנים דרך מיסוי גבוה יותר, מחיר החשמל, שירותי הובלה ימית ואווירית, עמלות הבנקים ובאופן עקיף גם דרך מחיריהם של כמעט כל המוצרים והשירותים במשק אשר נעזרים בחשמל, שירותי בנקאות, שירותי הובלה וכו’.
יתרה מזו, מאחר ועובדים מתארגנים לצורך העלאת שכרם ושיפור תנאי התעסוקה הדבר מייקר את עלות התעסוקה וגורם לצמצום במספר העובדים שהמעסיק רוצה להעסיק. (גם אם חלק מתהליך המשא ומתן מופנה לצמצום פיטורי עובדים, הרי בסופו של דבר המעסיק ינצל פרישה טבעית של עובדים לצמצום הדרגתי בהיקף התעסוקה). בשורה התחתונה, לכן, התארגנות עובדים אכן תורמת לעובדים המאורגנים אבל מצמצמת את הביקוש לעבודה ובכך מגדילה את שיעור האבטלה ופוגעת בשכרם של העובדים שאינם מאורגנים, או שאין ביכולתם למרות התארגנותם לשפר את תנאיהם עקב רווחיות נמוכה בסקטור הפרטי/תחרותי.
מפתיעה, אם כן, עמידתם הנחרצת של המבקרים הרבים כנגד הענקת כוח למעסיקים ולממשלה בהתמודדות מול העובדים. הרי לא סביר שהחוק, שמעניק למעסיקים מגוון אפשרויות להתגונן בפני סנקציות שנוקטים העובדים, יבחן האם דרישות העובדים סבירות או מופרזות. הרי ע”פ חוק כל שכר שאינו נמוך משכר מינימום הינו שכר סביר. לכן נשאלת השאלה העקרונית, ללא קשר אם מדובר בעובדי שכר מינימום (כמו נהגי מטרודן) או עובדים הנהנים ממילא מתנאים מופלגים (כמו לדוגמה עובדי הנמלים), עד כמה ראוי להגביל את המעסיקים, או את הממשלה, בפעולות שנועדו לשבור או לצמצם את כוח השביתה של העובדים. או שמה יטענו “תומכי העובדים” שמול זכותם של העובדים לשבות, אסור למעסיקים להגיב בחיפוש אחר עובדים אחרים או בהשבתת מגן, וכול שנותר להם לעשות הוא להיכנע לדרישות העובדים.
הצידוק להתארגנות עובדים נעוץ בשאלה כיצד לחלק את ההכנסה בין רווח לבעלים לבין שכר לעובדים. מאחר ובעלי הפירמה מיוצגים ע”י מנהל יחיד במשא ומתן מול העובדים, הרי שלכאורה מוצדקת התארגנותם שכן בהעדרה יוכתב למעשה השכר ע”י המעסיק באופן חד צדדי. המעסיק פשוט יציע לעובדים שכר ותנאים ע”פ החלופות העומדות לרשותם מחוץ לפירמה, כלומר ע”פ “ערכם” בשוק העבודה, והעובדים ייכנעו להצעה מחוסר ברירה עדיפה.
בניגוד לגישת “המובן מאילו” שהעובדים צריכים להתארגן, תומכי גישת כלכלת השוק טוענים שלמעשה השכר ההוגן הינו בדיוק האלטרנטיבה שמציע שוק העבודה. מנגד טענת ניצול העובדים ע”י בעלי ההון במיטב המסורת המרקסיסטית, הקפיטליסטים, המצודדים בחופש החוזים ובעיגון זכויות קניין, טוענים שבעלי פירמה אינם מנצלים את העובדים. בעלי הפירמה השקיעו מכספם, לקחו על עצמם סיכונים, וזכותם להציע כל שכר ותנאי עבודה שאינם בניגוד לחוק, וזכותם של העובדים לקבל את ההצעה או לסרב.
ישאל את עצמו כל תומך בזכות השביתה המתנגד לזכות המעסיק לפעול לשבירת השביתה ע”י העסקת עובדים אחרים, כיצד היה מגיב אילו היה שוכר עובד ניקיון למשק ביתו, בשכר ובתנאים המקובלים בשוק ובהסכמת שני הצדדים, ולאחר תקופת עבודה מסוימת העובד היה דורש תוספת משמעותית לשכר, ופותח בשביתה עד להיענות לדרישותיו. האם קיים צדיק (או טיפש) שיענה לדרישה גם אם לדעתו היא בלתי סבירה ובאפשרותו למצוא מחליף במחיר סביר? האם קיים צדיק שלא ינצל את הכלים החוקיים העומדים לרשותו לפנות את אותו עובד שחוסם בגופו את הכניסה לעובדים אחרים, ואולי אף מונע את כניסתו של בעל הבית לביתו, כחלק ממאבקו הלגיטימי על זכויותיו?
אבל מעבר לשיקולי ההגנה על זכויות הקניין של המעסיקים משיקולי צדק, נשאלת השאלה לגבי התמריץ של יזמים ובעלי הון להקים עסקים ולייצר מקומות עבודה. יכולתם של העובדים לשבות יכולה לגרום לנזק צנוע למעסיק בתחומים מסוימים ולהיות הרת אסון באחרים. היזם, שלוקח סיכונים, ומשקיע לעיתים את מיטיב כספו להקמת עסק, יודע מראש שאם יכשל יפסיד את כספו ולעומת זאת הצלחה תלך חלקה או כולה לעובדים. מובן שזכותו של המעסיק, במטרה ליצור תמריצים לעובדים, לעגן בהסכם העבודה בונוסים לעובדים עבור הצלחה. אך האם יכולתם של העובדים לכפות על המעסיק תשלום העולה על ההתחייבות שנתנה מראש בחוזה העבודה אינה מהווה פגיעה קשה בתמריץ ליזום, להשקיע ולייצר מקומות עבודה?
לסיכום, כדאי שתומכי זכויות העובדים יזכרו, לשם פרופורציה, שכל השיטות הקולקטיביסטיות (המרקסיסטיות, הקומוניסטיות והסוציאליסטיות למינן) שמטרתן צמצום בכוחם של בעלי ההון לטובת העובדים, כשלו כשלון חרוץ בשיפור מצב העובדים בהשוואה למשטר החופש והקפיטליזם שהביא לעובדים את הרווחה הגבוה ביותר.