דו”ח העוני של קרן האו”ם למען הילד שפורסם השבוע חושף ממצאים קשים לגבי שיעורי העוני בקרב ילדים במדינות המערב המפותחות. המספרים נעים בין 2.5% בדנמרק ועד כ-22% בארה”ב. בישראל, שע”פ רמת התוצר לנפש שייכת לקבוצת המדינות המפותחות, שיעור העוני בקרב ילדים גבוה הרבה יותר ועומד על כ-31%. חמור מזה, בישראל חלה עליה משמעותית בשיעור העוני בקרב ילדים במהלך העשור האחרון, בהשוואה ליציבות יחסית בקרב המדינות המפותחות.
לטענת אנשי הלובי החברתי, מעצבי המדיניות בביטוח הלאומי, והמועצה לשלום הילד, הנתונים מוכיחים שקיצוץ הקצבאות תרם תרומה משמעותית לגידול בעוני. לטענתם יש לכן להגדיל מיידית את היקף הקצבאות, בעיקר קצבאות הילדים. אבל האם ההנחה שככל שהמדינה תסייע יותר לעניים מספרם יפחת, נכונה לטווח הארוך? מחקרים מהעולם מראים שהקשר אינו ברור כל כך. במקרים רבים סיוע לעניים יוצר דווקא גידול במספרם, ללא שיפור של ממש במצבם. הנתונים הישראלים מרמזים על בעיה דומה. עד הקיצוץ של 2003, תשלומי ההעברות (קצבאות הביטוח הלאומי, תשלומי גמלאות, סיוע בדיור, והעברות דרך מלכ”רים ציבוריים ופרטיים למטרות רווחה, השכלה, דת ותרבות) גדלו על פני השנים כאחוז מהתוצר. בו בזמן, היקף העוני הלך וגדל. מדיניות הסיוע לא הצליחה לתרגם משאבים הולכים וגדלים לצמצום בהיקף העוני. האם דרושים משאבים נוספים? או שמא דרוש שימוש נבון יותר במשאבים הקיימים?
בישראל, בשונה מיתר המדינות המפותחות, שיעורי הילודה בקרב העניים גבוהים מאוד ויוצרים מנגנון אוטומטי לגידול בממדי העוני ע”פ השנים. בשנת 2003, לעומת שיעור עוני של 30.8% בקרב ילדים, שיעור המשפחות העניות היה נמוך בהרבה – 19.3% מכלל המשפחות. כך שלמרות ריבוי הקשישים העניים, המשפחות העניות גדולות בממוצע הרבה יותר מהמשפחות שאינן עניות. למעשה, במשפחות בהן יש שני מפרנסים ועד ארבעה ילדים שיעור העוני אפסי. ילדים שגדלים במשפחות עניות, שבהן שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך וחלק ניכר מפרנסתן מקורו בקצבאות וצדקה, גדלים לתוך תרבות שמטפחת את תפיסת העולם על פיה האדם הינו קורבן הנסיבות – הוא אינו אחראי לחייו, ולכן תפקיד המדינה לדאוג למחסורו ולמחסור ילדיו. סיכוייו של ילד שגדל בעוני לגדול להיות בוגר עני עולים עשרות מונים על זה של ילד שגדל בסביבה שהעניקה לו משאבים חינוכיים מספיקים ודוגמה ללקיחת אחריות על החיים.
האם מדיניות הקצבאות, בעיקר קצבאות הילודה, אינה יוצרת תמריץ דווקא לעניים שמתקשים במתן משאבים חינוכיים לילדיהם, להרחיב את משפחתם ולצמצם את השתתפותם בכוח העבודה? האם המדינה צריכה לסייע למשפחות שבחרו בחיי עוני ע”י הימנעות מעבודה וריבוי ילדים, כאילו היו מוכי גורל שאינם יכולים לפרנס את עצמם?
הגדלת הסיוע על פי השיטה הקיימת תגדיל את מימדי העוני ותביא בסופו של דבר לקריסת מערכת הרווחה שתפגע לא רק בעניים מבחירה אלא גם במוכי הגורל. אנשי הלובי החברתי, מעצבי מדיניות הביטוח הלאומי והמועצה לשלום הילד יכולים להמשיך לבקר את מדיניות האוצר נוכח הגידול הנמשך בעוני ולדרוש גידול בהיקפי הקצבאות. אבל מה לגבי החשיבה והאומץ להציע מדיניות שתלחם בעוני במקום המשך טיפוח התלות וחוסר האחריות?