שר האוצר, בנימין נתניהו, ממהר לשבח את הישגיו בניהול הכלכלה ומציג תמונה אופטימית, על פיה, תוך מספר שנים האבטלה והעוני יצומצמו במידה רבה, רמת החיים של העובדים ממעמד הביניים תעלה, ובתוך עשור ישראל תהיה אחת מעשר הכלכלות העשירות בעולם. חבל שנתניהו ממהר להבטיח הבטחות שווא. הרי לשיטתו הכלכלה בישראל עדיין ריכוזית מידי, הסקטור הציבורי גדול מידי, המיסוי גבוה מידי, ועדי העובדים חזקים מידי, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך מידי ומספר העובדים הזרים גבוה מידי. קריאות הניצחון מכיוונו שומטות את הקרקע להמשך מדיניותו. כשהכול כל כך נפלא באופק מדוע להמשיך בצעדי הבראה כואבים?
כדי להשיג רמת תוצר לנפש שתכניס את ישראל לרשימת עשר המדינות העשירות בעולם תוך 15 שנים, דרושה צמיחה בתוצר לנפש בשיעור של 40%, אף אם המדינות העשירות ימנעו מצמיחה כלל. אפילו בגישה “אופטימית” על פיה התוצר לנפש יגדל ב-1% בלבד לשנה בקרב המדינות העשירות, תידרש צמיחה בשיעור שנתי של 3% לשנה בתוצר לנפש. כאשר לוקחים בחשבון את קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה בישראל, המשמעות היא צמיחה של 5% לשנה בתוצר הכולל, במשך 15 שנים. לא סביר.
מתנגדי מדיניות האוצר, נציגי “החברתיים” מתארים, לעומת זאת, את הכלכלה תחת הנהגתו של נתניהו באופן קודר. לטענתם, מדיניותו של נתניהו, שתורמת עוד רווחים לעשירים, הובילה לגידול בעוני, לפגיעה בעובדים המאורגנים, לירידה ברמת החיים של האזרח העובד, ולשמירה על רמת האבטלה הגבוהה. לשיטתם הפתרון למצוקה מצוי דווקא בשמירה על כוחם של העובדים, בהרחבת תקציבי הממשלה המופנים לחינוך, בריאות, ליצירת מקומות עבודה, ובעיקר לקצבאות. את המימון ניתן למצוא, לטענתם, מביטול התוכנית להורדת המסים, בעיקר אילו המוטלים על מעסיקים, שזכו לכינוי “ההטבות לעשירים”.
חלק ניכר מהטענות כנגד מדיניותו של נתניהו נגועות בחוסר עקביות עם חוקי הכלכלה, ומייצגות התנגדות גורפת לצעדיו, גם כאשר הם בבירור לטובת העובדים החלשים בחברה. הטענה שצמצום הקצבאות מעמיק את העוני, היא בוודאי טענה סבירה (לפחות בטווח הזמן הקצר), אבל לא ברור כיצד ניתן לטעון (ללא מידה מופרזת של דמגוגיה) שמדיניותו של נתניהו הובילה לשחיקה במעמד הביניים, לירידה בשכר העבודה, ולצמצום ביצירת מקומות עבודה?
צמצום במיסוי על מעסיקים, שתורם לביקוש לעובדים, פגיעה בעובדים “החזקים”, שהציבור הרחב מממן את שכרם המופרז, מלחמה במונופולים, שעושקים את הציבור, וצמצום בהיקף העובדים הזרים, שמורידים את שכר העבודה, הינם צעדים שמיטיבים עם האזרח העובד. הצעדים הללו משקפים מדיניות, שמעודדת צמיחה כלכלית, יצירת מקומות עבודה, ועליה בשכר העבודה ובכוח הקניה של האזרח הישראלי שנאלץ להתמודד בשוק התחרותי על שכרו.
אבל מי אמר שצמיחה טובה לחלשים? רבים מנציגי “החברתיים” מעלים בגרסאות שונות את הטענה, על פיה רכבת הצמיחה אכן יצאה לדרכה, אבל רק הקרונות ממחלקת עסקים מחוברים לקטר, הקרונות של החלשים נשארו מאחור. המחקר הכלכלי, המבוסס על בדיקת השפעת הצמיחה על העוני ע”פ מדינות שונות בעולם, מראה שהצמיחה טובה לעניים, בודאי ברמת ההכנסה המוחלטת. רכבת הצמיחה, בסופו של דבר, מושכת גם את הקרונות האחרונים. במקרים לא מעטים אי השוויון והפערים גדלים עם תהליך הצמיחה, אבל לרוב, המשקים העשירים מאופיינים במידה קטנה יותר של אי שוויון בהכנסה, ולכן, יש מקום לתקווה, שתוך מספר שנים (עוד לפני שישראל תיכלל ברשימת עשר העשירות בעולם…), מצבם של העובדים בשכר נמוך ישתפר, גם ברמתו המוחלטת וגם באופן יחסי לרמות השכר הגבוהות במשק.