שיתפתי בפוסט קודם את תגובתי במסגרת הדיון ברשת המייל “אקדמיה” על תוספות שכר לסגל הזוטר במכללות ובאוניברסיטאות. (קישור למטה)
תמצית הטענה שלי היא שאין לממשלה “עץ כסף” ותוספת השכר היא בהכרח על חשבון מישהו אחר גם אם מגדילים את התקציב הציבורי: יותר מיסים למימון ההוצאה הציבורית, משאירים פחות להכנסה פנויה של משלמי המיסים. מסתבר שגם עם זה אפשר להתווכח…
למי שאין סבלנות למגילות ארוכות, תמצית הטענה של הפילוסוף, היא שחשיבה על מס כאילו לוקחים מאדם את מה ששיך לו, שקולה לחשיבה שאי תשלום מס זה לקיחת כסף ששיך לנהנה מתקבולי המס. (ראוי לציין שבתגובה שלי, כפי שניתן לראות בהמשך, לא עסקתי כלל בשאלות הפילוספיות של בעלות על הכנסה).
וקצת יותר מפורט, במענה ליובל איילון (מרצה בכיר לפילוסופייה באוניברסיטה הפתוחה), שלא ירד לסוף דעתי, כתבתי:
יובל איילון מתווכח איתי אבל לא עם הטיעונים שלי. הטענה שלי, כנגד הטיעון של בועז סנג’רו, הייתה שייחוס קמצנות למשרד האוצר הוא שגוי. בניגוד לביקורת של יובל איילון, לא טענתי שאי אפשר להגדיל את התקציב או שאי אפשר לשנות סדרי עדיפויות. ברור שאפשר להגדיל את התקציב, וברור שאפשר (ולטעמי גם רצוי) לשנות סדרי עדיפויות. הטיעון שלי הוא ש”תאוריית עץ הכסף” משוללת יסוד. או במילים פשוטות, כל הוצאה היא על חשבון משהו אחר. בתקציב נתון זה ברור גם ליובל איילון כפי שהוא מציין, ואני מניח שיובל מבין שגם הגדלת התקציב אינה תוספת משאבים לחלוקה ללא עלות. הגדלת התקציב, ולצורך העניין שאנו דנים בו, הפנייתו להגדלת שכר המרצים הזוטרים, בהכרח באה על חשבון משהו אחר: ההכנסה הפנויה לתצרוכת פרטית של משלמי המיסים, אם בהווה בגלל העלאת המס למימון התקציב הגדול יותר ואם על חשבון העתיד במקרה שההוצאה הגדולה יותר תמומן בגרעון. בקיצור, כל מה שטענתי הוא שיש מגבלת תקציב, המערכת הפוליטית קובעת סדרי עדיפויות, התקציב תמיד לא מספיק, וייחוס קמצנות זו פשוט לא רציני. מכאן קופץ יובל גם למסקנה שאני טוען שמאבקים שונים על שכר ותקציב אינם לגיטימיים. את זה לא טענתי.
על כך השיב יובל איילון:
1. נניח שאנו מבקשים להגדיל את שכר המרצים הזוטרים או לשפר את תנאי עבודתם באמצעות העלאת מיסים לבעלי הכנסה גבוהה. מואב מתאר זאת כך: “הגדלת התקציב, ולצורך העניין שאנו דנים בו, הפנייתו להגדלת שכר המרצים הזוטרים, בהכרח באה על חשבון משהו אחר: ההכנסה הפנויה לתצרוכת פרטית של משלמי המיסים”. זה נכון, אלא שבנוסח הזה גם משתמע ששיפור שכר המרצים נוטל ממי שיידרשו לשלם יותר מיסים משהו ששייך להם. אולם ניתן להציג את האפשרות ההפוכה – לא להטיל מיסים – כך: “תנאי העבודה הגרועים של המרצים ושכרם הנמוך מסבסדים את ההכנסה הפנויה של בעלי ההכנסה הגבוהה”. מנוסח זה משתמע שבעלי ההכנסה הגבוהה לוקחים ממה שאמור להיות שכרם ותנאי עבודתם של המרצים. ההבדל בין האופנים השונים בהם מתוארות האפשרויות כמובן חשובים מאד ערכית ופוליטית. למעשה, הוא כל הסיפור, ועשוי למשל לבטא תפיסות שונות של צדק. כמובן שאין זה פסול להציג את האפשרויות כך או אחרת – אלא ההצגה כלקיחה מאלו או כלקיחה מאלו היא ביטוי לעמדה פוליטית וערכית, וחשוב לומר זאת בעיקר כאשר עשוי להיווצר הרושם שמדובר בטענה עובדתית ניטרלית.
2. אינני מומחה להשלכות לעתיד של גרעון כזה או אחר, אולם למיטב ידיעתי השאלה מה יהיו התוצאות של הגדלת הגירעון, ולגבי מי, מגוונות, אינן ברורות מאליהן ורחוקות מוודאיות. בשולי הדברים אוסיף שבין אם אם יגדל הגירעון משמעותית ובין אם לאו, הנטל העיקרי והוודאי שאנו משאירים לעתיד ברמה הלאומית (נתעלם משינוי האקלים) בניצול משאבים והרס הסביבה משמעותי בהרבה.