מאמצי מעסיקים, ובמיוחד מאמציהם של שרי ממשלה, לשבור שביתות עובדים, גם אם לטובת רווחת הציבור, זוכים לביקורת רבה. כך למשל הותקף שר האוצר בנימין נתניהו על פנייתו לחקיקה במטרה לצמצם את כוחם של עובדי הנמלים, הנאבקים על הבטחת זכויותיהם בתהליך הרפורמות המבניות. כך גם זכה שר התחבורה מאיר שיטרית לביקורת נוקבת עקב החלטתו “לשבור” את שביתת נהגי חברת מטרודן בבאר-שבע, כאשר הכניס חברת אוטובוסים אחרת לעיר, לאחר שיבושים חמורים בתחבורה הציבורית שנמשכו כמעט חודשיים.
כאשר העובדים לא מאורגנים, השכר ותנאי העבודה יקבעו ע”י המעסיק באופן חד צדדי. המעסיק פשוט יציע לעובדים שכר ותנאים ע”פ החלופות העומדות לרשותם, כלומר ע”פ “ערכם” בשוק העבודה, והעובדים ייכנעו להצעה מחוסר ברירה עדיפה. מכאן נובעת מסקנה כמעט מובנת מאליה – ללא התארגנות אין לעובד כוח מיקוח של ממש מול המעסיק, ולכן פגיעה בהתארגנות, ובעיקר בנשק השביתה הינו מעשה פסול.
אבל בניגוד לגישת “המובן מאילו” שהעובדים צריכים להתארגן, תומכי גישת כלכלת השוק, “הקפיטליסטים”, טוענים שהשכר ההוגן הינו בדיוק החלופה שמציע שוק העבודה. מנגד טענת ניצול העובדים ע”י בעלי ההון במיטב המסורת המרקסיסטית, תומכי כלכלת השוק, המצודדים בחופש החוזים ובזכויות קניין, טוענים שבעלי פירמה אינם מנצלים את העובדים. בעלי הפירמה השקיעו מכספם, לקחו על עצמם סיכונים, וזכותם להציע כל שכר ותנאי עבודה שאינם בניגוד לחוק. זכותם של מחפשי העבודה לקבל את ההצעה או לסרב. הצהרתו של יו”ר ההסתדרות, על קיומו של “טרור תעסוקתי”, נטולת בסיס. (העבדות בישראל מוגבלת לעובדים זרים, שזכויותיהם אינן על סדר היום של ההסתדרות). עובד בתמורה לשכר נמוך עושה זאת, למרות האילוצים, מבחירה, וכל עוד לא מבוצעת עבירה על החוק, אין סיבה להלין על מעסיק שמספק עבודה.
המשוואה של עמיר פרץ, על פיה העובדים והחלשים נמצאים בצד אחד של המתרס מול המעסיקים והממשלה מהצד השני, מצאה דרכה לעומק הלבבות, ובאה לידי ביטוי בטורי עמדות רבים של כותבים “חברתיים”. למשוואה בסיס עובדתי רעוע במציאות המודרנית, אבל היא מאפשרת לועדים החזקים לתפוס טרמפ על גבם של החלשים בחברה בדרך לעוד הטבות.
ההשלכות של הגדלת כוחם של העובדים המאורגנים על האוכלוסייה החלשה, אינן, כפי הנראה, מובנות מאיליהן. האם מי שחושב את עצמו כאדם “חברתי” ולכן תומך בהתארגנות עובדים, תומך למעשה בפגיעה בסיכויים של מובטל למצוא עבודה, בעידוד תעסוקה דרך חברות כוח אדם, בפגיעה ברמת החיים של מקבלי שכר מינימום, ובקצבת הנכות שמקבל המוגבל? התשובה, אולי מפתיעה, אבל חיובית.
ראשית, יכולתם של העובדים לשבות ולגרום לנזק למעסיק מהווה פגיעה קשה בתמריץ ליזום, להשקיע, ולייצר מקומות עבודה, ובכך מקטינה את הביקוש לעבודה ופוגעת בשכר העבודה ובעיקר בסיכוייו של מובטל למצוא עבודה. יתרה מזו, ככל שיכולתם של העובדים להתארגן ולהזיק למעסיק גדולה יותר, הביקוש לשירותי חברות כוח אדם, כתחליף להעסקה ישירה של עובדים, הולך וגדל. בנוסף, במקרים רבים עלות ההתארגנות של העובדים מגולגלת לפתחם של הצרכנים, כולל מעוטי היכולת, דרך מחירי המוצרים והשירותים. ולבסוף, יכולת הממשלה לסייע לנזקקים נפגעת כאשר עובדים מאורגנים בסקטור הציבורי נלחמים על שכרם. הניסיון מוכיח, שכאשר דרוש קיצוץ תקציבי יפגעו קודם כול מקבלי הקצבאות. הורדת שכר בסקטור הציבורי, בפרט לעובדים המיוצגים ע”י ה”ועדים החזקים” הרבה יותר קשה.
לסיום, למען הפרופורציה, כדאי שתומכי זכויות העובדים יזכרו שכל השיטות הקולקטיביסטיות ששמו להן למטרה צמצום בכוחם של בעלי ההון לטובת העובדים, כשלו כשלון חרוץ בשיפור מצב העובדים בהשוואה למשטר החופש והקפיטליזם שהביא לעובדים את הרווחה הגבוה ביותר, וללא כל השוואה.