אחרי שמפעלי ההסתדרות פשטו את הרגל ופיטרו אלפי עובדים ואחרי שמשלם המיסים הישראלי נחלץ להצלת קרנות הפנסיה של ההסתדרות שקרסו כתוצאה מניהול כושל ומושחת, החליטה ההסתדרות, שיש ברשותה כסף שניתן לבזבזו על פרסומות המציגות את תפיסת עולמה הכלכלית. כן, לאותה ההסתדרות שכשלה כשלון צורב בכל ענייניה הכלכליים יש מסר לגבי הניהול הנכון של כלכלת המדינה. המסר בהחלט מוצג היטב ובאופן נוגע ללב, אך לפני שמשתכנעים כדאי שכל אחד ישאל את עצמו האם הוא מוכן להפקיד בידי ההסתדרות סכום של 1,000 שקלים על מנת שקברניטיה ישקיעו אותו עבורו?
אבל מעבר לאירוניה, האם יש ממש במסר? הייתכן מעשה הניסים, יצירת יש מאין? ע”פ הנרמז מתשדיר הפרסומת של ההסתדרות בטלביזיה ומהמודעות בעיתונים פתרון הקסם פשוט להפליא. כל שנדרש הוא הגדלת הקצבאות של הפנסיונרים והעלאת שכר המינימום. אז יהיה לבעלי ההכנסה הנמוכה יותר כסף לקניות, והתוצאה תהיה הזרמת כסף לגלגלי הכלכלה, יצירת מקומות עבודה, צמצום המיתון ואולי אף מעבר לצמיחה כלכלית, לרווחת כולם. פשוט גאוני. איך לא חשב על כך שר האוצר שמתעקש להאמין שבכלכלה אין ‘ארוחות חינם’?
הבסיס התיאורטי העומד מאחורי תוכנית ההסתדרות נקרא ‘הגישה הקיינסיאנית’, ע”ש הכלכלן הבריטי ג.מ. קיינס, שזכה לתהילה בזכות גישתו לגבי מדיניות כלכלית בשעת מיתון, על רקע המיתון הגדול של 1929 שבימים אילו צוין יום שנתו ה-75. ע”פ גישתו, יתכן מצב שבו משק בריא נתקע בשיווי משקל חולה. הציפיות למצב כלכלי קשה גורמות למשקי בית לחסוך בהוצאותיהם ולחברות מסחריות לצמצם בהשקעותיהן, ובכך לגרום לאבטלה ולמימוש הציפיות הפסימיות. אז יכולה הממשלה ע”י הגדלה זמנית של הגירעון להזרים כסף לרכישת מוצרים ושירותים, ישירות או ע”י הגדלת תשלומי העברה למשקי בית (קצבאות), ובכך להניע את גלגלי הכלכלה, ולהחזיר את האופטימיות לציבור המשקיעים והצרכנים. האופטימיות תחזיר את הכלכלה לנתיב של צמיחה, והממשלה תוכל לחזור לאיזון תקציבי – התערבותה מעבר לדחיפה זמנית לא תהיה דרושה יותר.
בקרב הכלכלנים קיים ויכוח לגבי יעילותה של הגישה הקיינסיאנית. אבל גם בקרב תומכיה קשה למצוא חסידים הרואים בה פתרון קסם. כדי שהרחבת גירעון המשלה תתרום ליציאת המשק ממיתון ולא להעמקתו צריכים להתקיים מספר תנאים. תמציתם משק בריא בבסיסו למרות הימצאותו במשבר זמני. במשק בריא שיעורי המיסוי סבירים, מדיניות התמיכה בחלשים ויבוא עובדים זרים אינם יוצרים תמריצים מופרזים לפרישה מכוח העבודה, ובהתאם שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (שיעורם של העובדים ומחפשי העבודה) גבוה. במשק בריא גרעון הממשלה אינו גבוה, וחובה של הממשלה לציבור ולמלווים מחו”ל הינו בהיקף סביר.
המשק הישראלי אינו מקיים את התנאים הללו. כאשר לוקחים בחשבון את מס ההכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות ומיסים עקיפים (בעיקר מע”מ), חשבון פשוט מראה שעובדים ממעמד הביניים משלמים שיעור גבוה להחריד של כשני שלישים מכל תוספת להכנסתם הגולמית לרשויות המס השונות. מדיניות התמיכה בחלשים בנויה באופן שבו ניתן מחד לחיות ללא עבודה (גם אם לא חיים איכותיים במיוחד) ומאידך מאבדים הטבות רבות עם ההצטרפות לכוח העבודה. כתוצאה, עבור עובד לא מיומן, שבין היתר עקב יבוא עובדים זרים, שכרו בשוק העבודה נמוך, עדיף לחיות מקצבאות, מוסדות צדקה וחלטורות. בעיקר חמור הדבר לגבי הציבור החרדי ההולך וגדל, ציבור שמתוך בחירה (בסיוע המדינה) חי חיי עוני וטפילות. כתוצאה, שיעור השתתפות בכוח העבודה בישראל נמוך משמעותית מזה הקיים במדינות המפותחות. בישראל פחות מ-85% מהגברים בגילאים 25-54 משתתפים בכוח העבודה בהשוואה ל-93% בממוצע במדינות המפותחות. הגירעון בתקציב המדינה, עלה בקפיצת מדרגה בשנת 2000 משיעורים הנמוכים מ-3 אחוזי תוצר, לשיעור ממוצע הגבוה מ-4%. לעליה בגירעון ביטוי ברור בהיפוך המגמה בחוב הציבורי. החוב הציבורי, הנמדד באחוזי תוצר, ירד במהלך העשור שקדם לשנת 2000 ומאז הוא בעליה מתמדת ומתקרב היום ל-110% תוצר. בהשוואה, גירעון נמוך יותר במדינות המפותחות משתקף בחוב ציבורי ממוצע של 80 אחוזי תוצר בלבד.
הציבור בישראל מבין שכל הרחבה בהוצאות הממשלה תוביל בסופו של דבר לעליה במיסוי ולפגיעה בפעילות הכלכלית. להבנה זו ביטוי ברור במגמות הבורסה לניירות ערך. חשש להרחבת הוצאות הממשלה מתבטא בירידות במדדי המניות וצעדי צמצום, גם אם כואבים, בעליות. גידול בהוצאות הממשלה במצבו של המשק הישראלי דוחק את פעילות הסקטור העסקי ומצמצם את ההוצאה לתצרוכת של משקי הבית, שמבינים שבסופו של דבר יוגש להם החשבון (עם ריבית) ע”י העלאת מסים.
העלאת שכר המינימום בזמן שבו קיימת אבטלה גבוהה אינו רעיון מוצלח במיוחד וקשה להאמין שמימושו יתרום להגדלת ההוצאה הפרטית לצריכה. מול אותם עובדים, ששכרם יעלה כתוצאה מהעלייה בשכר המינימום, ישנם עובדים, שיאבדו את מקום עבודתם והכנסתם תפחת. ככל ששכר המינימום גבוה יותר, התמריץ של המעסיקים לצמצם בהיקף היצור, שלא לדבר על העברתו למדינות שבהם השכר נמוך יותר, עולה. בנוסף, העלאת שכר המינימום תכביד הכבדה נוספת על ציבור משלמי המיסים אשר מממנים את שכרם של עובדי הסקטור הציבורי ואת קצבאותיהם של אותם עובדים שיאבדו את מקום עבודתם. גם ע”פ הגישה הקינסיאנית גידול בנטל המס פוגע בכלכלה. עם הצמצום בהכנסה הפנויה פוחתות “הקניות בחנויות” ועמן הזרמת הכסף לעידוד הפעילות העסקית. אבל לגידול בנטל המיסוי השלכות חמורות יותר. המיסוי הגבוה גם כך פוגע בתמריץ לעבוד, מגדיל את שיעורי ההשתמטות מתשלומי המס, ותורם לעידוד הירידה מהארץ.
מימוש מדיניות ההסתדרות ייתן זריקת עידוד למיתון ולא לאופטימיות. ברם, עיתוי פרסומי ההסתדרות לקראת ההתמודדות הצפויה על הנהגת מפלגת העבודה מרמז על המטרה האמיתית – הצגת מצע הבחירות של עמיר פרץ. הייתכן שפרץ חושב שהציבור הישראלי לוקה ביצר התאבדות? גם אם יזכה יו”ר ההסתדרות להנהיג את מפלגת העבודה, ראש ממשלה הוא לא יהיה.