לאחר שביתה ארוכה, שגרמה לפגיעה בעשרות אלפי סטודנטים, קבלו חברי הסגל הבכיר תוספת נאה לשכרם, ללא ישום המלצות ועדת שוחט או כל רפורמה אחרת במערכת ההשכלה הגבוהה, כפי שדרש משרד האוצר.
נציגי הסגל הבכיר מציגים את ההסכם כניצחון ההשכלה הגבוהה. לטענתם, תוספת השכר של כ-24% (במהלך השנתיים הבאות) היא התשובה לבעיית “בריחת המוחות”. ישראל היא אכן היצואנית המובילה, ביחס לגודלה, של מדענים לאוניברסיטאות ולמוסדות המחקר בארה”ב, ובתחומי מחקר רבים אכן קשה להתחרות עם השכר שחוקרים מצטיינים יכולים לקבל בארה”ב. אבל הקשר בין “בריחת המוחות” לבין תוספת השכר, פרי השביתה, רופף.
הסכם השכר מתגמל בעיקר את הפרופסורים הותיקים, שממילא נהנים משכר גבוה והחשש ש”מוחם יברח” כמעט אפסי. לאחר ישום מלא של תוספות השכר, הם ייהנו משכר חודשי שעולה על 30,000 שקלים (בנוסף להטבות כבדות משקל, כמו פנסיה תקציבית ושבתונים). זאת, כמובן, ללא זיקה מהותית להישגיהם.
בניגוד לתעמולת נציגי הסגל הבכיר, הפער בשכר הממוצע בין פרופסורים בישראל לבין הפרופסורים בארה”ב אינו גבוה כלל וכלל. השכר הממוצע של פרופסור מן המניין בארה”ב, כפי שמפרסם אתר “Inside Higher Education”, נמוך ממאה אלף דולר לשנה – פחות מ-32,000 שקלים לחודש (בכלכלה שבה התוצר לנפש גבוה ב-50% מהתוצר לנפש בישראל). אבל, בשונה מישראל, השכר משתנה מאד בהתאם לתחום המחקר, סוג המוסד, ובעיקר הישגי החוקר, שכן השכר נקבע, גם במוסדות הפרטיים וגם בציבוריים, בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש.
גם השכר בישראל מאופיין בשונות גבוהה, אבל, שונות זו כמעט ואינה מתואמת עם הישגי החוקר או עם החלופות הכלכליות העומדות בפניו. כתוצאה, רבים מהפרופסורים הישראלים, שיקבלו תוספת שכר נכבדה, נהנים כבר היום משכר שאינו נופל באופן משמעותי מהשכר אותו יקבלו אם יבחרו להגר לארה”ב, ובמקרים לא מעטים הוא אף גבוה יותר.
הדיפרנציאליות בשכר מבוססת בישראל על שלושה מרכיבים: וותק, קידום, וגיוס תקציבי מחקר. מובן שאין קשר בין הוותק לבין ההישגים – בטלה אינה עוצרת את מחוגי השעון. הקידום בדרגות, לעומת זאת, מושפע מההישגיים, אבל במחלקות חלשות ובאוניברסיטאות החלשות הסטנדרטים פשוט נמוכים יותר. יתרה מזו, ברוב האוניברסיטאות וברוב תחומי המחקר, ניתן משקל רב לצרכי קידום לכמות הפרסומים המדעיים ומשקל דל לאיכותם. כתוצאה, במקרים רבים חוקרים בינוניים ומטה, שנמצאים זמן רב במערכת, נהנים משכר גבוה יותר מחוקרים מצטיינים.
מנגנון נוסף שיוצר זיקה מסוימת בין מצוינות לשכר מבוסס על תוספת הכנסה המתקבלת כאשר חוקר מגייס תקציבי מחקר. כלומר חלק ניכר מהכסף הציבורי, שמיועד לציוד למעבדות, לתשלום לדוקטורטים, ולהוצאות מחקר שונות, מגולגל לכיסו של החוקר. כתוצאה, חוקרים פעילים אכן נהנים משכר גבוה יותר, אבל גם כאן המתאם עם הישגי החוקר והחלופות הכלכליות העומדות בפניו קטן למדי. לא ברור כיצד ניתן להצדיק את המצב בו חוקר בינוני שזקוק לציוד יקר נהנה משכר העולה על שכרו של חוקר מצטיין שזקוק לנייר, עפרון ומחשב.
יתרה מזו, בעיית בריחת המוחות דווקא רלוונטית לגבי חוקרים צעירים מצטיינים, שסיימו לימודיהם בחו”ל ומתלבטים לגבי החזרה לארץ. שכרם של חוקרים מתחילים נמוך מאוד בהשוואה לפרופסורים הותיקים, (פחות מ-15,000 שקלים) וחמור מזאת, נציגי הסגל הבכיר דרשו שחלק ניכר מהתוספת לשכר יופנה להגדלת מרכיב הוותק בשכר, ובכך תרמו להגדלה נוספת לשכרם של הותיקים על חשבון הצעירים, ולהרחבת הניתוק בין חלופות כלכליות לבין השכר. בנוסף, בתחומי מחקר רבים, הבעיה כלל אינה חוסר מועמדים ראויים אלא מחסור בתקנים. על ידי ניתוב תוספת התקציב ליצירת משרות נוספות במקום תוספות לשכר, ניתן היה להציל יותר “מוחות”.
שר האוצר, בר-און, טען שיש להשלים את המהלך באמצעות רפורמה שתביא “שינוי תוכני ומהותי בהשכלה הגבוהה”. הצטרפו אליו נשיאי האוניברסיטאות בדרישה ליישם את המלצות דו”ח שוחט. אבל הפתרון לבעיות לא מצוי בדו”ח. ועדת שוחט דאגה בעיקר לצד המקורות הכספיים של המערכת: המלצותיה המרכזיות כוללות הגדלת המימון הציבורי לאוניברסיטאות והעלאת שכר הלימוד. לא פלא שנשיאי האוניברסיטאות, שמתמודדים עם הקשיים התקציביים, תומכים בהמלצות. בצד התפוקות – מצוינות במחקר והוראה – המלצות הועדה לוקות בחסר מהותי. כאן הסתפקו חברי הועדה בהמלצה שתוסיף מעט גמישות ניהולית בתחום השכר. ע”פ המלצותיה, ניתן יהיה להוציא חלק קטן מהמרצים מהסד של החוזה הקיבוצי ולהציע להם שכר גבוה יותר. למרות שבהמלצות אין פגיעה בחוקרים האחרים, הסגל הבכיר מתנגד באופן נחרץ ליישומן. עניין פשוט של סדרי עדיפויות: הסגל מעדיף את השמירה על עוצמתו כארגון עובדים על פני המצוינות האקדמית.
יתרה מזו, מאחר וועדת שוחט ראתה את משימתה הדחופה ביותר לשפוך עוד שקלים למערכת הבזבזנית של ההשכלה הגבוהה, כרכה בהמלצותיה העלאה בשכר הלימוד לסטודנטים, ויצרה בכך חזית סירוב רחבה. יש צדק מסוים בכך שהעלות מתוספת השכר למרצים תיפול לא רק על כתפי הציבור הרחב אלא גם על הסטודנטים, שכן ארגוני הסטודנטים תמכו בדרישות השכר “המוצדקות” של המרצים.
שני מרכיבים חיוניים חסרים בהמלצות ועדת שוחט. ראשית, יש צורך דחוף לתקן את נוסחת התקצוב של ה”ועדה לתכנון ותקצוב”, הזרוע הביצועית של המועצה להשכלה גבוהה, שמחלקת את התקציב בין המוסדות השונים. ע”פ הנוסחה הקיימת הקשר בין הישגי החוקרים לבין התקציב פשוט אינו מספיק. רק 7% מהתקציב מבוסס על תפוקות (פרסום מחקרים, בדגש על הכמות ולא על האיכות), היתר על התשומות. כתוצאה, האוניברסיטאות נלחמות על תקציב ההשכלה הגבוהה דרך מתן תמריצים כספיים למרצים שמגייסים תקציבי מחקר ודרך הכשרת דוקטורנטים, לעיתים לא ראויים. נוסחת התקצוב לא מספיק מעודדת גיוס חוקרים מצטיינים. שנית, לא קיים גוף ציבורי כלשהוא שעוסק בבקרת איכות המחקר ודירוג חוקרים או מחלקות ע”פ הישגיהם, ובהעדר מנגנון בקרה קשה באמת לתקצב אוניברסיטאות ע”פ איכות התפוקה המדעית.