“הנה, כדי לפתוח את שערי ההשכלה האקדמית בפני הציבור החרדי, הוגשה באחרונה הצעה לתיקון חוק המל”ג, הכרוך במחיר כפול: התפרקות המועצה להשכלה גבוהה כרגולטור המופקד על קביעת סטנדרטים אקדמיים, ופתיחת השער לכניסה מחודשת של כוחות השוק.”
מתוך טור של פרופ’ עמי וולנסקי שפורסם ב”הארץ”. איני מכיר את וולנסקי, אך כך נכתב עליו: “מחבר הספר “אקדמיה בסביבה משתנה — מדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל 2004–1952″ ושימש יועץ בענייני השכלה גבוהה לארבעה שרי חינוך”. אני, בשונה מוולנסקי, סבור ש”המחיר” הוא בכלל רווח. כדאי לאפשר לחרדים גישה למערכת ההשכלה הגבוהה, גם אם לא בכל מחיר, אבל מהלך שיפרק את המועצה להשכלה גבוהה ויאפשר לכוחות השוק לספק חלופות למערכת הציבורית הוא מבורך.
וולינסקי, כמו רבים, טועה לחלוטין בניתוח הבעיה. הוא מלין על כל התארים הפיקטיביים הקיימים במערכת, ולכן מסיק שיש צורך ברגולציה הדוקה עוד יותר של מערכת ההשכלה הגבוהה. אבל שורש הבעיה הוא (כרגיל) בכלל ארגוני העובדים, שלא מאפשרים שינוי מבנה השכר במגזר הציבורי. כך יש במערכת תוספות שכר נכבדות לבעלי תארים אקדמיים, גם כאשר התארים הללו אינם רלוונטיים כלל לתפקידו ולתפקודו של העובד. התוצאה היא מפעל של רמאויות – תארים פיקטיביים של שלוחות של אוניברסיטאות מצו’קמקות, ועד לא קיימות.
לשיטתי ההפך צריך להיעשות: לבטל את תוספות השכר לתארים אקדמיים ולשחרר את השוק. אז ידעו שתואר אקדמי כשלעצמו אינו שווה דבר. בעל תואר ד”ר מבר אילן אינו בעל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית, והאחרון אינו מקביל לתואר דוקטור מהרוורד, ובוודאי שאין דמיון בין תארי דוקטור ממוסד מוכר לתואר דוקטור בהתכתבות משלוחה של אוניברסיטה לא קיימת.
הטור של וולנסקי:
עמי וילנסקי, “כך יחודש המסחר בתארים אקדמאיים”, באתר הארץ, 7 לפברואר 2018
וקישור לפוסטים וטורים רלוונטיים על ההשכלה הגבוהה אצלי בבלוג:
עומר מואב, השכלה ומחקר, בלוג – בעיקר כלכלה.