המצב בשוק העבודה, בעיקר לעובדים חסרי מקצוע והשכלה, לא מזהיר. הצמיחה הכלכלית המאכזבת, ועימה ההיקף המאכזב ביצירת מקומות עבודה חדשים מחד, וריבוי העובדים הזרים מאידך, מותירים את הצעיר חסר ההשכלה והניסיון עם עבודה קשה בשכר מינימום, שלעיתים אף מלווה ביחס מחפיר ופוגע. דוגמה להעסקה פוגענית סיפק לי המקרה ביום שישי האחרון. אל תחנת אוטובוס, שעליה השתלט דוכן למכירת פרחים, הגיעה ברכב מסחרי, תוך צפירה ארוכה ומעיקה, בעלת העסק. הצפירה רק הייתה הקדמה לסדרה ארוכה של צרחות שספגה מוכרת הפרחים הצעירה, עובדת שכירה בעסק, שלא סידרה את הפרחים באופן שהשביע את רצון הבוסית, וחמור מזה, לא פינתה את הנוסעים הממתינים לאוטובוס מקדמת התחנה, והללו “הסתירו את הפרנסה”.
מידי יום נאלצים עובדים רבים בשכר מינימום, שלא רוצים לאבד את מקום עבודתם, לעבוד בתנאים קשים, לעיתים תוך פגיעה בבריאותם, ולספוג יחס פוגע, צעקות ועלבונות, ואף הטרדות מיניות. אז הבוס זורק הערות מיניות וקצת שולח ידיים, האם שווה בגלל זה להגיש תלונה במשטרה ולאבד את מקום העבודה? הבוס טיפוס עצבני ומעליב, אז מה עדיף, לחזור לאבטלה? או שהתשלום עבור שעות נוספות לא משולם ע”פ חוק, אז להתלונן וללכת הביתה? ברוב המקרים, כל עוד הם נסבלים, עובדים מעדיפים שלא להשתמש בכלים החוקיים העומדים לראשותם, לספוג, ולהמשיך לפרנס את עצמם.
מה ניתן לעשות כדי לצמצם את התופעה? ספק אם חקיקה נוספת שתגדיר בדיוק מהי “העסקה פוגענית” תסייע. עובדים לא ממהרים להתלונן גם כאשר החוק הקיים מאפשר זאת. האם ענישה חמורה יותר של מעסיקים העוברים על החוק תפחית את ההתעמרות בעובדים? אולי, אבל קרוב לוודאי שלא בצורה מהותית. ספק רב אם עיגון בחוק של זכות השביתה וצמצום הכלים העומדים בפני מעסיק להתגונן בפני שביתה יקטין באופן מהותי את התעמרותם של חלק מהמעסיקים בעובדיהם. מוכרת הפרחים הצעירה תפוטר תוך דקה אם היא תפתח בשביתה, וכמוה רבים מהעובדים שתנאי תעסוקתם אינם מאפשרים התארגנות, או שהמעסיק אינו רוחש כבוד רב לחוק.
אז מניין תבוא הישועה? צמיחה כלכלית ויצירת מקומות עבודה, הם תקוותם היחידה של העובדים החשופים להעסקה פוגענית. לא חקיקה ולא עיצומים של ההסתדרות, רק הצטרפותם של מעסיקים חדשים והרחבת הפעילות הכלכלית בקרב מעסיקים קיימים ייצרו תחרות על שירותי העובדים, ויגדילו את כוחם של האחרונים. כאשר העובדים נמצאים במחסור, כוחות השוק “יענישו” מעסיקים נצלנים ופוגעניים. לעובדים תהיה אפשרות להעסקה חלופית.
למרבה הצער, “זכויות עובדים” ובראשם זכות השביתה, שכמעט ואינה מוגבלת בישראל, לא רק שאינן מטיבות עם העובדים החלשים, הן לרוב פוגעות בהם. כאשר בכוחם של הוועדים החזקים לשבש שינויים מבניים מעודדי צמיחה, ובראשם שינויים והפרטות במונופולים הגדולים (הנמלים, הבנקים, וענפי המים והאנרגיה), וכאשר ההסתדרות לוחמת כנגד צמצום במגזר הציבורי, הרי שהצמיחה ויצירת מקומות עבודה נפגעים. גם חקיקה, אף אם זו אינה כוונתה, המגבילה את יכולתו של מעסיק להפעיל עובד בצורה עניינית או לפטר עובד מסיבות ענייניות, עלולה להיות חרב פיפיות. דיכוי הרצון של מעסיקים פוטנציאלים להפוך למעסיקים בפועל הינו הדבר האחרון שיועיל לעובדים בשכר מינימום.
האם הסתדרות בראשותו של עמיר פרץ יכולה לחרוג ממנהגה ולפעול למען העובדים החלשים? האם ההסתדרות תעז להפנות מאמצים, השמורים לרוב להגנה על החזקים, למלחמה ביבוא עובדים זרים שמתחרים על מקומות העבודה בשכר מינימום? או שמא הדאגה לאינטרסים של הקבלנים, החקלאים, ובעיקר של סוחרי העבדים (קבלני כוח האדם העוסקים ביבוא עובדים זרים) ישמור על שתיקתה המבישה של ההסתדרות בעניין זה?