בשבוע שעבר קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור נהגי חברת מטרודן, החברה שזכתה במכרז להפעלת התחבורה הציבורית בבאר שבע, ופסק שזכות השביתה חשובה יותר ממניעת הסבל לתושבי העיר, והפך בכך על פיה את פסיקת בית הדין האזורי. נשיא בית הדין לעבודה, השופט סטיב אדלר, קבע ששר התחבורה, מאיר שיטרית, פעל בניגוד לחוק בהפעילו חברת תחבורה חלופית בקווים המושבתים. לשיטתו של בית הדין, זכות השביתה אינה מוגבלת לפגיעה בכיסו של המעסיק במסגרת המאבק בין העובדים והבעלים על תנאי העבודה והשכר – לעובדים זכות מלאה לגרום נזק וסבל לציבור רחב שאינו צד למאבק.
מאבקם של נהגי חברת מטרודן אכן מעורר סימפטיה. מדובר בעובדים ששכרם עולה רק במעט על שכר המינימום ומצבם עגום במיוחד בהשוואה לזה של עובדים חזקים במשק, כמו עובדי נמלי הים והאוויר, שכל ניסיון לצמצם את כוחם ואת שכרם המופרז לא צלח. אך ניצחונם של עובדי מטרודן הוא ניצחון פירוס – בטווח הארוך הוא יפגע בעובדים בעלי שכר נמוך. לשיטתו של בית הדין הארצי לעבודה, אסור להפעיל מספנות פרטיות או מנחת מטוסים בבסיס חיל אוויר במטרה לספק שירותים לציבור הישראלי כאשר עובדי הנמלים שובתים, שכן הדבר יפגע בזכותם לשבות.
יתכן שפסיקתו של בית הדין הארצי תואמת את רוח החוק, אבל התקדים שהיא יצרה מחזק את שיטת השכר הנהוגה במגזר הציבורי בישראל, על פיה עובדים מתוגמלים לא על סמך כישורים, לא לפי מאמץ, ולא על פי תפוקות והישגים, אלא בהתאם ליכולתם להזיק. פרוטקשן בחסות החוק. כך יוצא ששכרו של עובד נמל גבוה מזה של פרופסור באוניברסיטה, ואינו בר השוואה לשכר המורים בביה”ס, ושכרו של טכנאי בחברת חשמל כפול מזה של עמיתו במגזר הפרטי, שלא לציין את הביטחון התעסוקתי ומגוון רחב של הטבות נוספות מהן נהנים העובדים “החזקים”, ובכללן אף הזכות לארגן ג’ובים לקרובים וחברים. עובדי הנמלים, חברת חשמל, מקורות, הבנקים המסחריים, ובנק ישראל יכולים לגרום לנזק עצום לכלכלת המדינה ולסבל רב לאזרחיה, אז מגיע להם יותר.
עובדי “הוועדים החזקים”, כולם בסקטור הציבורי/מונופוליסטי, אינם מוגבלים על ידי כוחות השוק ביכולתם לסחוט הטבות ולחבל בשינויים מבניים והפרטות. עלות שכרם המופרז מגולגלת ישירות לארנקו של משלם המיסים הישראלי: אזרחי ישראל, ובכללם עובדים בשכר נמוך, כמו עובדי מטרודן, משלמים יותר עבור חשמל ומים ועבור כל מוצר שעובר דרך הנמלים. לעומת זאת, עובדים במגזר הפרטי/תחרותי, מוגבלים ביכולתם להשיג הישגים משמעותיים ע”י נשק השביתה. להם ברור שאם יקבלו שכר גבוה משמעותית מהשכר התחרותי (החלופה שמציע שוק העבודה) הדבר יגרום להעסקת פחות עובדים במקרה ה”טוב”, לפשיטת רגל של המעסיק ואובדן מקום העבודה, במקרה ה”רע”.
על פי מאמרה של אוולין גורדון (“משק יום הדין”, תכלת כתב עת למחשבה ישראלית, גיליון 16), ניצבת ישראל בשנים האחרונות בראש טבלת אובדן ימי עבודה בשביתות (ביחס לגודל כוח העבודה), ובמרחק ניכר, בהשוואה לכל המדינות המפותחות. בישראל בממוצע כ-900 ימי שביתה בשנה לכל 1000 עובדים, לעומת פחות מ-200 בכל יתר המדינות המפותחות. בנוסף, בניגוד למגמה המאפיינת את העשורים האחרונים של צמצום בהיקף השביתות בעולם המערבי וחקיקה המגבילה את זכות השביתה בשירותים חיוניים, בישראל היקף השביתות הולך וגדל, ובפרט בשירותים החיוניים (כגון תחבורה, חינוך, בריאות, חשמל, מים ותברואה). למעשה, בשונה מיתר המדינות המפותחות, נשק השביתה בישראל משמש כמעט אך ורק את המגזר הציבורי. בשנת 2003, לדוגמה, מעל 99% מסך ימי השביתה היו בסקטור הציבורי ומעל 90% מתוחם בשירותים החיוניים.
תחת כנפיה של “זכות יסוד במדינה דמוקרטית” והרעיון הסוציאליסטי על פיו נשק השביתה הינו הכלי היחיד שנותר לעובד להלחם בנצלנות המעסיק, נהנים העובדים החזקים מתנאים מופלגים וסוחטים פיצויים שערורייתיים כתנאי להפרטה או שינוי מבני, כל זאת על חשבון הציבור בישראל, שגם מממן את התנאים המועדפים דרך מחירי המוצרים והשירותים ודרך תשלום מיסים גבוהים, וגם נושא בסבל ההשבתות התכופות במשק ומהפגיעה בצמיחה וביצירת מקומות עבודה. אז למי עוזרת זכות השביתה? החלשים בחברה משלמים את מחירה הכבד ואת פירותיה קוטפת קבוצה קטנה של עובדים שיכולתם להזיק כמעט לא מוגבלת. האם לא הגיע הזמן להגביל את זכות השביתה במגזר הציבורי, ובעיקר בשירותים החיוניים, בדומה לרפורמות שנעשו בשנים האחרונות ברבות מהמדינות המפותחות? סביר להניח שמצבם של נהגי חברת מטרודן, שיזכו לכל היותר בתוספת קטנה לשכרם בזכות שביתתם, היה עדיף אף אילו היה מוטל איסור מוחלט על שביתות. המחיר שהם, ועימם רוב אזרחי המדינה, משלמים בגלל זכות השביתה, גבוה לאין ארוך מאותה תוספת לשכר.
ברור שבעלי עניין ובראשם ההסתדרות, יהלכו אימים לנוכח כל הצעה לצמצום זכות השביתה. חשוב לזכור שללא זכות שביתה המעסיק נאלץ למצוא דרכים לשמור על עובדיו, והראיה נמצאת בתנאי השכר הטובים יחסית של עובדי שירותי הביטחון במגזר הציבורי, ושל עובדים רבים במגזר הפרטי, שנהנים מתנאי עבודה טובים ללא שביתות ואיומים.