זו הכותרת למאמר ב”הארץ” שכתב פרופסור אמיר ברנע, שמלמד בקנדה ב-15 השנים האחרונות ויצא מזועזע מהרצאה בישראל.
המסקנה של ברנע היא שבסופו של יום יש משהו דפוק בתרבות הישראלית, שלא מאפשר למורים ללמד כאן בצורה סבירה את התלמידים והסטודנטים. כמובן שלחוסר היכולת ללמד יש השלכות על ההישגים של התלמידים, ובהמשך על פריון העבודה.
כך כותב ברנע:
“דעתי היא שבמשולש מורה־הורה־תלמיד דווקא ההורים הם החוליה החלשה. במקום לתת את מלוא הגיבוי לצוות המורים והמנהלים לטפל בכל בעיית משמעת במלוא החומרה, כל הורה שומר על הגוזל הקטן שלו, ומפגין זלזול כלפי המערכת — והמורים נרתעים. כל פגיעה קטנה בתלמיד גוררת חפירות אינסופיות והתלהמות בקבוצות וואטסאפ של הורי הכיתה. מעורבות זה סבבה, אבל תנו למורים לעבוד. הזלזול שמפגינים התלמידים כלפי המערכת לא נוצר יש מאין. הוא ניזון מתרבות הדיבור בבית, ברחוב, ברדיו, בטלוויזיה ובכנסת. אך השינוי יכול לצמוח דווקא מתוך מערכת החינוך ולחלחל החוצה.”
ברנע לא מתיימר להסביר את ההבדל התרבותי בין הישראלים לאחרים, ואני בהחלט לא יודע למה ישראלים מפגינים זלזול חריג באחר (בהשוואה לאומות אחרות). אבל מניסיוני במקומות אחרים, אין לי כל ספק שאנחנו יוצאי דופן לרעה. זה לא רק הסטודנטים. גם סמינרים של חברי סגל סובלים מאותה הבעיה, וגם המורים בבתי הספר – הראשונים לסבול מהתנהגות התלמידים – גרועים כמו התלמידים שלהם כשהם נמצאים בהשתלמות.
זה לא שהמערכת מושלמת ורק התרבות של התלמידים וההורים לא בסדר. יש בעיות מהותיות במערכת החינוך בישראל, אבל אסור להתעלם מהבעיה התרבותית הקשה.
כמו ברנע, גם אני מלמד סטודנטים מכל העולם בחו”ל (באנגליה בעיקר), ואין לי כל בעיה להעביר הרצאה ליותר מ-200 תלמידים בשלווה ובנחת בלי שאני צריך לבזבז זמן על שמירה על השקט. לעומת זאת ההוראה בישראל (בכל המוסדות שלימדתי בהם) פשוט מתישה. החוצפה של הישראלי שפשוט לא אכפת לו שהוא מפריע היא בלתי נסבלת.
מה הלקח? לא יודע, אבל מודעות לבעיה זה שלב הכרחי לפתרון.
תגובות עם מחשבות שונות לגבי מה אפשר לעשות יתקבלו בברכה
הטור של ברנע:
https://www.haaretz.co.il/opinions/1.5598488
“אל תסתמו לתלמידים את הפה”
ד”ר אריה קיזל, “ראש החוג ללמידה והוראה באוניברסיטת חיפה, ונשיא האגודה הבינלאומית לפילוסופיה עם ילדים” חולק על הטענה שיש משהו בעייתי בהתנהגות של הילדים והסטודנטים בישראל (בהמשך למאמר שמשך אש של ד”ר אמיר ברנע).
קיזל, בקיצור, סבור שמערכת החינוך פשוט לא בסדר, ולכן הילדים הישראלים מפריעים למורים ואחד לשני. המערכת משעממת אותם (וזה כנראה נכון) ועוד מגוון טענות שונות ומשונות ברוח “סוציאליזציה אלימה, שמכילה בתוכה רק עידוד לתחרותיות.”
אבל ברור לחלוטין שההגיגים של ד”ר קיזר לא מסבירים באמת את התופעה שעליה מלין אמיר ברנע, כי באותם התנאים בדיוק תלמידים במקומות אחרים בעולם כן שומרים על נימוס בסיסי ולא מתנהגים בחוצפה ובחוסר התחשבות.
לשיטתו של ד”ר קיזר, למשל, העובדה שסטודנטים בישראל מקשים עלי להעביר את השיעור היא באשמתי. אני מעודד ידע, הבנה, ואפילו תחרותיות – כן יש גם מבחן, אני עומד מול הכתה ומדבר, והסטודנטים לא עובדים בקבוצות, ועוד טעויות כאלו ואחרות. אז בגלל שיטת ההוראה שלי הסטודנטים מפריעים. אבל הנה עובדה: אותו המורה (אני) באותה שיטת הוראה בחו”ל, מצליח ללא קושי להעביר שיעור לשביעות רצונם המלאה של הסטודנטים וללא כל הפרעות (משובי ההוראה מדרגים אותי באנגליה בין המורים המצטיינים ביותר).
למנוע אי הבנות: הפרעות זה לא סטודנטים ששואלים שאלות, מביעים דעות, או מתווכחים עם הטענות שלי. זה ממש מצוין ואת זה אני מעודד. הפרעות זה דיבורים עם השכנים ויצירת רעש בלתי נסבל בכתה, שמחייב אותי לעצור את ההרצאה כל כמה דקות ולהעיר למפריעים (ואפילו להוציא אותם).
בנוסף, כיצד ניתן להתעלם מההקשר הרחב של הנטייה הישראלית לנהוג בגסות גם מחוץ לכתה או לאולם ההרצאה?
אני פשוט משתומם (לא באמת – אני כבר רגיל) שדוקטורים ופרופסורים במכללות ובאוניברסיטאות בישראל, מדברים כמומחים מהגיגי לבם, ללא כל בסיס עובדתי או לוגי.
גילוי נאות: אני לא מתיימר להיות מומחה בתחום…