גלובס, שטיגליץ והיד הנעלמה

אורי פסובסקי,“השיטה הכלכלית המקולקלת הביאה את טראמפ לנשיאות”, באתר גלובס, 02 לאוגוסט 2019

אורי פסובסקי מראיין את פרופסור ג’וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, וטוען:

המחקרים שהקנו לשטיגליץ את שמו מערערים על אחד מעיקרי האמונה של חסידי השוק החופשי, שאותו ניסח אדם סמית ב”עושר העמים”: הרעיון שהשווקים הם יעילים, שגם אם כל אחד מהשחקנים בשוק מונחה על-ידי האינטרס העצמי שלו, היד הנעלמה של כוחות השוק תביא לתוצאה שכולם ייצאו ממנה נשכרים. שטיגליץ לא קונה את הרעיון הזה.

קודם כל, גילוי נאות: לא טרחתי להקשיב לראיון. ועכשיו, בכל זאת, כמה הערות:

נראה לי שאף אדם נבון, כולל שטיגליץ, לא באמת סבור ש”היד הנעלמה” – המונח שטבע אדם סמית לתיאור פעולת מנגנון המחירים – לא עובדת במציאות, למרות ששטיגליץ מבהיר:

אי אפשר לראות את היד הנעלמה של אדם סמית, כי היא לא שם.

יש כנראה הבדל בין הפרשנות שמשרתת את הדרמתיות של שטיגליץ לבין האופן שאדם סמית, כמו רוב הכלכלנים, חושבים על היד הנעלמה. מנגנון המחירים בכלכלה תחרותית (פחות או יותר – כי הכלכלה אף פעם לא באמת תחרותית ב-100%), מצליח לייצר הקצאה לא רעה של המשאבים בכלכלה. באיזה מובן לא רעה? בהשוואה לחלופות שמבוססות על תכנון מרכזי. אתם יכולים לצאת מהדירה שלכם להיכנס לחנויות שונות ולקנות מגוון אדיר של מוצרים. זה קיים רק בכלכלת שוק, וזה קיים בזכות מנגנון המחירים, תחרות, והעובדה שבני אדם מוכנים להתאמץ, מסיבות אגואיסטיות לחלוטין, לספק מוצרים ושירותים שיש להם ביקוש.

רוב הכלכלנים, לכן, לא מבינים את “היד הנעלמה” כמנגנון שיביא להקצאה יעילה ב-100% בעולם האמיתי (לידידי הכלכלנים, אני יודע ש”יעיל לא ב-100%” זה לא מינוח מדויק – זאת רשומה בבלוג, אז תרשו לי). במודל פשוט, בתנאים של תחרות (מספר גדול של מוכרים וקונים, מידע מלא, העדר השפעות חיצוניות, ועוד כמה תנאים), מתקבלת הקצאה יעילה, אבל אנחנו יודעים, כמו שגם אדם סמית ידע, וכמו שכלכלנים רבים נוספים ידעו עוד לפני ששטיגליץ’ נולד (פול סמואלסון דוגמה טובה), שבמציאות יש כשלי שוק רבים, ולכן לא מתקבלת הקצאה יעילה. כלכלת השוק התחרותית רק מביאה להקצאה מוצלחת יותר, וזה על בסיס העובדות האמפיריות ולא על בסיס התאוריה, מכל החלופות האחרות שנוסו עד היום.

והערה מעט טכנית: “יעיל” זה לא “תוצאה שכולם ייצאו ממנה נשכרים,” וברור לחלוטין ששטיגליץ יודע את זה מצוין. במודל, בתנאים של תחרות משוכללת, מקבלים תוצאה יעילה, לא תוצאה שכולם יוצאים ממנה נשכרים. כשכלכלן אומר יעיל, יש לזה כוונה מוגדרת היטב: הקצאה שלא ניתן לשפר רווחתו של אדם אחד ללא פגיעה ברווחתו של אחר. אז הנה למשל הקצאה יעילה: כל העושר נמצא בידיים של אדם אחד, ולכל האחרים אין כלום. לא נראה לי שזו תוצאה “שכולם ייצאו ממנה נשכרים.” אבל בעולם האמיתי, לרוב בני האדם הרבה יותר טוב בכלכלת שוק.

אז על מה בכלל הדיון? על מידת המעורבות של הממשלה בתיקון כשלי שוק ובחלוקה מחדש של ההכנסה (כאמור, השוק התחרותי, גם במודל, לא מבטיח חלוקה “צודקת” של העושר, ואני לא נכנס כאן כלל לשאלה מה זה צדק). כמעט בכל שוק יש כשלים מסוימים, אבל הטענה הפופולרית שאם יש כשל אז הממשלה צריכה להתערב ולתקן, היא פשוט שטות. הרי להתערבות הממשלה יש עלות (עלות כספית ישירה ונזקים נוספים). ולכן התערבות הממשלה ראויה אם התועלת מההתערבות גדולה מהנזק.

לסיכום, שטיגליץ הוא כלכלן מבריק שתרם למחקר הכלכלי הרבה מאוד. בין היתר, התרומות שלו הדגימו בדרכים חדשות את מה שהיה ידוע עוד קודם: בעולם האמיתי לא מתקיימים התנאים של תחרות משוכללת. יש כשלי שוק וההקצאה המתקבלת אינה יעילה. על הביקורת שלו על הקפיטליזם הוא זכה בפרסום רב, אבל לא על זה הוא קיבל את פרס הנובל.