המדינות הסוציאל־דמוקרטיות המוצלחות, כמו שוודיה ודנמרק, מצליחות לקיים כלכלה משגשגת ומדינת רווחה נדיבה. עובדה זו מעוררת ויכוח מעל דפי עיתון זה, בין נחמיה שטרסלר, שטוען כי סוד ההצלחה של שוודיה הוא הבחירה בקפיטליזם — לבין דב חנין ואחרים, שממעיטים בערך הקשר שבין שוודיה לקפיטליזם.
כלכלה קפיטליסטית, או בשמה העדיף “כלכלת שוק תחרותית”, היא כלכלה המבוססת על קניין פרטי, יוזמה פרטית, שוק תחרותי המנוהל לפי מחירים הנקבעים על סמך הביקוש וההיצע, ולרוב גם יבוא ויצוא חופשיים. כמובן, אין סתירה בין ממשלה, שממסה את הפעילות הכלכלית ומספקת מוצרים ציבוריים, לבין קפיטליזם. למעשה אין אפשרות שכלכלה תחרותית תתקיים ללא ממשלה, שאוכפת את החוק, מגינה על הקניין (בעזרת צבא, משטרה ובתי משפט), ובעזרת רגולציה גם מונעת התארגנות מונופוליסטית. כלכלה סוציאליסטית, לעומת זאת, היא כלכלה שאינה מבוססת על קניין פרטי, יוזמה פרטית או שוק תחרותי. על פי המודל הסוציאליסטי, הממשלה מתכננת את הכלכלה ושולטת בה. אם כן, באיזו נקודה על ציר הקפיטליזם־סוציאליזם ניצבות מדינות הרווחה שוודיה, דנמרק ויתר הסוציאל־דמוקרטיות המצליחות?
בבסיס מדינת הרווחה נמצאת כלכלה חזקה, המייצרת עוגת תוצר גבוהה. את עוגת התוצר הזאת ניתן למסות, ולהשתמש בתקבולי המס לצורך אספקת שירותים שונים לציבור, כמו חינוך ובריאות, וגם לסייע לחלשים בחברה. כיצד מייצרים תוצר גבוה? יש רק דרך אחת שהצליחה עד היום במשימה: כלכלת השוק התחרותית — קפיטליזם. לא מדובר כאן על תיאוריה כלכלית, אלא על המציאות. אין דוגמה אחרת של כלכלה, שגם אינה מבוססת על יוזמה פרטית ושוק תחרותי, ושגם הצליחה לספק תוצר גבוה לנפש. לכן המדינות הסוציאל־דמוקרטיות המצליחות בחרו במודל הקפיטליסטי. כלומר, לא רק שאין סתירה בין קפיטליזם למדינת רווחה, אלא שקפיטליזם הוא תנאי הכרחי (מובן שלא יחיד) למדינת רווחה.
בכל מקום שבו הסוציאליזם נוסה, הוא נכשל. אז מה עושים? מספרים לנו ששוודיה סוציאליסטית
הטינה לקפיטליזם, בצד החיבה לסוציאליזם, יוצרת בעיה אצל דב חנין, יוסי דהאן ואחרים. בכל מקום שהסוציאליזם נוסה, הוא נכשל. אז מה עושים? מספרים לנו ששוודיה סוציאליסטית. הפרופסור למדע המדינה, אבנר דה־שליט מהאוניברסיטה העברית, גם הוא עוין את הקפיטליזם, אבל שלא כמו חנין הוא אינו מתכחש לעובדות. לאחרונה הוא טען, במסגרת כנס על “קץ הקפיטליזם”, שהמדינות הסוציאל־דמוקרטיות המצליחות בחרו בקפיטליזם, וכי הדבר מצער אותו מאוד. את השוודים והדנים זה לא מצער. הם שמחים על הרווחה שהקפיטליזם מאפשר.
חנין, דהאן ואחרים, לעומת זאת, ממשיכים להתעקש ולטעון שסוציאל־דמוקרטיה אינה מודל קפיטליסטי. שיהיה. העיסוק בהגדרות משעמם בלאו־הכי. הפרטים, לעומת זאת, כן חשובים. אנשים רבים בישראל, שמגדירים עצמם כסוציאל־דמוקרטים, באמת מתנגדים לקפיטליזם. אבל האם המדיניות שהם מקדמים היא המדיניות שאימצו השוודים והדנים, או שמא היא דומה יותר למדיניות של ונצואלה?
חנין, למשל, מתנגד להפרטות, ואף טען, כי “צ’אבס עושה מעשה אמיתי כדי להחזיר את הנכסים והעושר של ונצואלה לעם. זה מורגש בחיי האזרחים כאשר הוא מעביר רווחים של אמת לטובת בריאות וחינוך”. השוודים, לעומת זאת, מעוניינים בכלכלה הנשענת על מגזר פרטי, ובשנות ה–90, בעקבות משבר כלכלי ארוך, הם ביצעו שורה של רפורמות. אלה כללו בין היתר הפרטות בהיקף נרחב — של הרכבת, הדואר, החשמל, בתי ספר, תקשורת ועוד. הרפורמה כללה גם קיצוץ מסיבי בשיעור המיסוי ובגודל הממשלה. השוודים הבינו שגם למדינת הרווחה יש מגבלות.
בקרב הסוציאל־דמוקרטים הישראלים, שהדמות הבולטת בהם היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ’, קיימת גם התנגדות ליבוא חופשי, שיוריד את יוקר המחיה — מחשש שהדבר יפגע בתעסוקה בישראל. תקצר היריעה מלהסביר מדוע יבוא אינו מוביל לאבטלה, ולכן אסתפק בציון העובדה, שהשוודים מתנגדים לחסימת יבוא. כך למשל, טוען כלכלן של איגוד עובדים בשוודיה על השפעת היבוא והתחרות: “בעבר היתה לנו תעשיית טקסטיל, והיא נעלמה לחלוטין. היו לנו מספנות, ואין לנו כאלה עוד… זה לא הוביל לגידול באבטלה, אלא לגידול ביעילות ובפריון”.
המודל שבחרו השוודים אינו דומה כלל למודל הסוציאליסטי של חנין, או זה הסוציאל־דמוקרטי של דהאן, יחימוביץ’ ורבים אחרים. כשנושאי הדגל הסוציאל־דמוקרטי בישראל מדברים על מדיניות כלכלית, הם מדברים על המודל של ונצואלה, לא על זה של שוודיה. השוודים בחרו בדרך שונה לחלוטין ממה שהם מציעים. שם, שלושה עקרונות הם שמנחים את הוועדים, הממשלה והמעסיקים: פריון, יעילות ותחרותיות. הם בחרו בקפיטליזם בדעה צלולה כדי להשיג עוגת תוצר גבוהה, והיא זו שמאפשרת להם מדינת רווחה.
עומר מואב, “האם שוודיה קפיטליסטית חלילה”, באתר הארץ, 17 לפברואר 2019