מירב ארלוזורוב בטור מצוין “לטוב ולרע: בצלאל סמוטריץ’ הוא השר הכי אפקטיבי בממשלה” באתר דה מרקר, 17 ביולי 2026. הטור מצוין דווקא משום שהוא לא עושה חיים קלים לאף צד. לא למתנגדי הממשלה, שהיו רוצים לראות בסמוטריץ’ קריקטורה משיחית מסוכנת. ולא לתומכי הממשלה, שהיו רוצים לראות בו שר אוצר אחראי, מקצועי, אידיאולוגי ונקי מאינטרסים. האמת, כרגיל, פחות נוחה: בצלאל סמוטריץ’ היה כנראה אחד השרים האפקטיביים בממשלה ולכן הנזק שלו גדול כל כך.
זו לא סתירה. להפך. שר כמו בן גביר עושה הרבה רעש ומעט עבודה. סמוטריץ’ עושה פחות רעש ויותר עבודה. הבעיה היא שחלק מהעבודה הזו נעשה בשירות פרויקט מגזרי, אנטי ליברלי, מסוכן כלכלית ומדינית. כששר אוצר מוכשר משתמש בכישרון שלו כדי לקדם מדיניות גרועה, הבעיה אינה שהוא לא יודע לנהל. הבעיה היא שהוא יודע.
צריך לומר ביושר: סמוטריץ’ לא היה כישלון מוחלט. לפי ארלוזורוב, הדרג המקצועי באוצר מעריך אותו משום שבחלק גדול מהזמן הוא הקשיב, לא התערב במינויים, לא פעל למען אנשי עסקים מקורבים, לא היה שבוי של ראשי ועדים או ראשי ערים, ולא ניהל את משרד האוצר כתחנת חלוקה לחברים. בישראל של השנים האחרונות, עצם זה ששר לא מתנהג כמו קבלן קולות עם לשכה הוא כבר כמעט רפורמה מבנית. עצוב, אבל מדויק. גם היו הישגים אמיתיים, גם אם הם מתגמדים מול הנזקים. ארלוזורב סבורה שחוק הרווחים הכלואים היה צעד נכון ואמיץ: גביית מס ממי שהצליחו במשך שנים לדחות תשלומי מס באמצעות מבנים משפטיים נוחים, אולם יש גם ביקורת רבה על מהלך זה. סמוטריץ’ גם ניסה, גם אם נכשל, לקדם רפורמה במשק החלב אחד הסמלים היפים לכך שבישראל “חקלאות ציונית” היא שם מכובס לקרטל. ובשנות המלחמה הוא נקט צעדים לא פופולריים: העלאת מע”מ, שחיקת מדרגות מס וקיצוצים רוחביים, כדי למנוע הידרדרות פיסקלית חמורה יותר. אלה צעדים שאי אפשר לזלזל בהם. שר אוצר פופוליסט רגיל היה מחלק כסף שאין לו, ואז גם מסביר שהגירעון הוא באשמת היועצת המשפטית.
אבל כאן נגמר החלק המחמיא.
כי המבחן של שר אוצר אינו האם הוא מנומס לפקידים ב90% מההחלטות. המבחן הוא מה הוא עושה ב10% ההחלטות שמעצבות את עתיד המדינה. ובמבחן הזה סמוטריץ’ נכשל: הוא לא הוביל רפורמות צמיחה משמעותיות. לא בפריון. לא בתחבורה. לא בתכנון. לא ביוקר המחיה. לא בתחרות. לא במגזר הציבורי. לא בשוק העבודה. לפי הטור, גם באוצר מודים שבסוף, מעבר לחוק הרווחים הכלואים, קשה למצוא רפורמה מבנית גדולה שתירשם על שמו. שר אוצר ממפלגה קטנה, בלי פריימריז, בלי מחויבות לאנשי עסקים, בלי ועדים ובלי ראשי רשויות על הראש קיבל הזדמנות נדירה לעשות דברים שאחרים לא יכולים. והוא עשה מעט מדי.
ואז באה המגזריות.
סמוטריץ’ אוהב לדבר על ימין כלכלי. פחות מסים, פחות ממשלה, יותר אחריות אישית. אבל ברגע שמדובר בהתנחלויות, בחינוך הממלכתי דתי, בישיבות הסדר, במשרד המשימות הלאומיות, בגרעינים תורניים, במאחזים או בהטבות מס ליישובים בשטחים פתאום המדינה נהיית נדיבה להפליא. הימין הכלכלי מתגלה כמדיניות צנע לזולת וסוציאליזם נדיב לבייס. לפי ארלוזורוב, בתקופתו זרמו תוספות ענק לשטחים: היא מביאה חישוב של חגית עופרן משלום עכשיו על תוספת של 19 מיליארד שקל להתנחלויות, ומציינת גם תוספות נוספות לתכנון ותשתיות ליישובים שטרם אושרו, וכן הטבות מס ליישובים בשטחים. אפשר להתווכח על כל מספר, על כל סעיף ועל כל סיווג תקציבי. אבל אי אפשר להתווכח עם התמונה הגדולה: סמוטריץ’ אינו “ימין כלכלי”, הוא פוליטיקאי מגזרי יעיל מאוד, שמאמין בצמצום המדינה בעיקר כשהמדינה לא משרתת את הפרויקט שלו
וזו בדיוק הסכנה בפוליטיקה מגזרית: היא עובדת. היא עובדת מפני שהתועלת מרוכזת והעלות מפוזרת. הבייס מקבל כבישים, תשתיות, תקנים, הטבות מס, תקציבי חינוך, מאחזים והסדרה בפועל. הציבור הרחב מקבל גירעון, סיכון מדיני, שחיקת לגיטימציה, פחות כסף לרפורמות אמיתיות, ועוד שכבה של עיוותים בתקציב המדינה. זה לא שוחד במעטפה. זה שוחד בתקנות. מדיניות ציבורית צריך למדוד לפי תמריצים, עלויות ותוצאות, לא לפי כוונות, סיסמאות או זהות הבייס שנהנה ממנה. בעיות כמו חסמי תחרות, רגולציה, ביורוקרטיה, תחבורה, מערכת חינוך חלשה ופופוליזם תקציבי בדיוק הדברים שסמוטריץ’ היה יכול לטפל בהם אם היה מנצל את כוחו לטובת כלל המשק ולא לטובת פרויקט מגזרי.
הביקורת על סמוטריץ׳ אינה שהוא מקדם מדיניות ימנית. זו זכותו. הביקורת היא שהוא משתמש בכוח תקציבי ומנהלי כדי לטשטש את הגבול בין מדיניות רשמית לבין קביעת עובדות בשטח. מי שמבקר את בג״ץ על כך שלקח סמכויות שלא לו, צריך להיות מוטרד לא פחות משר אוצר שמשתמש בתקציב כדי לעקוף תכנון, הסדרה והכרעה מדינתית גלויה.
הדוגמה החרדית היא אולי המבחן הנקי ביותר. בהתנחלויות סמוטריץ׳ עוד יכול לטעון שהוא מקדם ביטחון, ריבונות או חזון לאומי. אבל בהמשך המודל החרדי קשה למצוא רציונל כלכלי רציני. זו מערכת תמריצים שמקטינה לימודי ליבה, מחלישה השתלבות בשוק העבודה, מפחיתה נשיאה בנטל ומגדילה תלות בתקציבי מדינה. שר אוצר שמבין תמריצים היה צריך להילחם בזה. סמוטריץ׳ בחר לתחזק את זה. לא כי הוא לא יודע כלכלה, אלא כי הפוליטיקה הייתה חשובה לו יותר מהכלכלה.
אותו דפוס הופיע גם במהפכה המשפטית. כלכלה מודרנית צריכה מוסדות אמינים: בתי משפט, ודאות חוזית, יציבות רגולטורית, אמון משקיעים, דירוג אשראי, הון סיכון. אלה לא קישוטים ליברליים. אלה תשתיות כלכליות. סמוטריץ’ ידע את זה, או שהיה אמור לדעת את זה. ובכל זאת הוא תמך במהלך שפגע באמון בכלכלה הישראלית. לפי ארלוזורוב, בכירים באוצר תיארו אותו כאדם שמתקשה להבין באמת את החשש של קרנות הון סיכון, משקיעים ודירוג אשראי מהפגיעה במוסדות ומהזעזוע המשפטי. זו אבחנה קשה, אבל היא מסבירה הרבה: סמוטריץ’ יודע לעבוד עם תקציב. אני לא בטוחה שהוא מבין כלכלה פתוחה.
במובן הזה, סמוטריץ’ מסוכן יותר מפוליטיקאי מושחת רגיל. הפוליטיקאי המושחת יודע שהוא מושחת. סמוטריץ’ כנראה באמת מאמין שכל שקל לשטחים הוא ביטחון, שכל הטבת מס לבייס היא צדק, שכל תקציב מגזרי הוא משימה לאומית, וכל ביקורת עליו היא שמאל, בג”ץ או פקידי אוצר שלא מבינים את גודל השעה. זו לא ציניות פשוטה. זה חוסר יושר אינטלקטואלי אידיאולוגי והסוג הזה הרבה יותר עמיד בפני ביקורת. לכן הטענה שמופיעה בטור, שלפיה ב90% מההחלטות הוא 9 וב10% הוא 2, אינה מנחמת. אם 10% ההחלטות הן הסיפוח הזוחל, הפגיעה במוסדות, התמיכה במודל החרדי והעדפת הבייס על פני המדינה אז אלה לא 10% מהכהונה. אלה 90% מהמשמעות ההיסטורית שלה.
אי אפשר לתת ציון טוב לנהג שנהג יפה רוב הדרך, אבל בסוף החליט שהנתיב הפרטי שלו עובר דרך התהום.
הלקח מסמוטריץ’ אינו שהוא טיפש. להפך. הלוואי שזה היה הסיפור. עם טיפשים קל יותר להתמודד: הם נכשלים מהר, משאירים סימני עשן, ומדי פעם מופיעים בטלוויזיה כדי להזכיר לציבור למה הם לא צריכים לקבל מפתחות. הבעיה עם סמוטריץ’ היא שהוא מוכשר מספיק כדי להזיז דברים, ומשוכנע מספיק כדי להזיז אותם לכיוון הלא נכון. בן גביר דוגמא לחוסר שיקול דעת מתורגם ליוזמות, סמוטריץ’ הוא האידיאולוג עם האקסל. ובמדינה שבה התקציב הוא המסמך המוסרי החשוב ביותר של הממשלה, אידיאולוג עם אקסל יכול להיות מסוכן מאוד.
זו אולי המסקנה המטרידה ביותר: ישראל לא ניזוקה רק מפוליטיקאים עצלנים, מושחתים או מטומטמים. היא ניזוקה גם מפוליטיקאים חרוצים, יעילים ואידיאולוגיים שמנהלים את המדינה כאילו היא ועד מקומי של המחנה שלהם.
סמוטריץ’ לא בזבז את כהונתו. הוא ניצל אותה. וזו בדיוק הבעיה.
זוהר שוורצמן
עומר מואב