אני שמח שממדאני נבחר לראשות עיריית ניו יורק, לא כי יש לי טיפת סימפטיה אליו, אלא כי מדובר בניסוי טבעי מרתק לכלכלנים. אם הוא יישם את ההבטחות שלו, ניו יורק תהפוך למעבדה חיה לשאלות של מדיניות ציבורית וכלכלה עירונית. ורק ליתר ביטחון, לפני שכל הביביסטים והימנואידים יזנקו לתגובות: אין לי שום חיבה לאדם הזה. אבל גם אין טעם להפריז ביכולתו “לפגוע בישראל” היא זניחה לעומת מה שאנחנו מצליחים לגרום לעצמנו. חלק מהביקורת שלו אולי מוצדק, חלק לא, אבל זה לא הנושא.
אז בואו נדבר על הכלכלה.
מסים על עשירים, יותר נזק מתועלת
המדיניות ה”סוציאל-דמוקרטית” שממדאני מבטיח מזכירה יותר סוציאל-פופוליזם. העלאת מס ההכנסה על בעלי הכנסות של מעל מיליון דולר נשמעת מוסרית, אך בפועל עלולה להזיק לעיר הרבה יותר משהיא תועיל. נכון, רק מתי מעט יעזבו את ניו יורק בגלל תוספת של שני אחוזים במס העירוני, אבל כל עשיר שעוזב לוקח איתו נתח הכנסות עצום, הרבה מעבר למה שמביא אחד שנשאר. בטווח הקצר זה אולי יגדיל את הכנסות העיר, אבל בטווח הארוך זה יפגע באטרקטיביות שלה לבעלי הכנסות גבוהות וליזמים.
מס חברות, דרך מהירה להבריח עסקים
העלאה של מס החברות העירוני ב־4% היא כבר מהלך עם פוטנציאל נזק ממשי בעיקר לאורך זמן. חברות קיימות אולי לא יעזבו, אבל יזמים ששוקלים היכן לפתוח עסק חדש יחשבו פעמיים. מחקרים מראים שמס חברות גבוה קטלני פוגע ישירות בצמיחה הכלכלית, בחדשנות וביצירת מקומות עבודה, אם הוא גבוה משמעותית מהחלופות במדינות אחרות. זה מס שנשמע טכנית, אבל הוא למעשה בלם הצמיחה העירוני הכי יעיל שהומצא.
פיקוח שכר דירה, הניסוי שכשל שוב ושוב
אין על הטמטום האנושי וכוחו של הזיכרון הקצר. פיקוח שכר הדירה במנהטן (על חלק מהדירות) כבר מוכיח את עצמו עשרות שנים כהרסני. הוא יצר שוק שחור, מחסור בדירות, תחזוקה לקויה ועליית מחירים באזורים הלא מפוקחים. ממדאני מתכנן להרחיב את הפיקוח למיליון דירות ולהחמיר את הבעיה. ברגע ששכר הדירה על מסה גדולה של דירות מפוכך והמחיר נמוך ממחיר השוק, הביקוש מזנק, ההיצע קורס, והחלשים דווקא נפגעים. התוצאה: מי שאין לו דירה מפוקחת משלם הרבה יותר, ומי שיש לו לעולם לא יוותר עליה. הניסיון הזה נכשל בכל מקום שנוסה. גם אצלנו, וגם באירופה. יש על זה מחקר רב וכתבתי על זה המון ויש גם פרק שלם בפודקאסט “עושים חשבון”. הגבלות על היכולת לפנות דיירים רק יחמיר את הבעיה. אני לא יודע מה בדיוק הוא מתכנן, אבל הראשונים להיפגע זה החלשים שמחפשים לשכור דירה. ככל שקשה יותר לפנות דיירים שלא משלמים, כך קשה יותר לבעלי הכנסה נמוכה לשכור דירה.
דיור ציבורי ו”דיור בר השגה” אין ארוחות חינם
ממדאני גם הבטיח בניה של דיור ציבורי ודיור “בר השגה”. הכוונה אולי טובה אבל כאשר בונים דיור בר השגה, כלומר דיור שמחירו מתחת למחיר השוק בפועל מדובר בסבסוד שמישהו אחר מממן. מי שנושא בעלות הוא הציבור שמשלם על הקרקע, התשתיות או המסים. זה לא כסף שבא מהעשירים, אלא מהמעמד הבינוני משוכרי הדירות הלא מפוקחות. ההיסטוריה מלאה במיזמים כאלה שהחמירו את הבעיה שהם ניסו לפתור.
תחבורה ציבורית חינם, נשמע טוב ונגמר רע
תחבורה ציבורית חינם יכולה לעבוד בעיר עם עודף היצע של תחבורה לעומת ביקוש, אבל מה זה לעבוד? זה בסה”כ אולי קצת יותר נוח לנוסע התח”צ שלא צריך להתעסק עם רכישת כרטיס/תשלום באפליקציה. בניו יורק (או ירושלים או תל אביב), שבה הבעיה היא צפיפות, תדירות ואיכות השירות, החינם רק יעמיק את המשבר ויעשה את התחב”צ לגרוע יותר. העלות תיפול על משלמי המסים, כולל העניים שנוסעים פחות. כשמממנים את כולם במקום לעזור למי שבאמת צריך, נוצרת מערכת בזבזנית וחסרת יעילות. באופן כללי, מוטב לסייע לחלשים ולא לסבסד מוצרים ושירותים, שכולם נהנים מהם, יש לזה נטל עודף גבוה מאוד.
רשת סופרמרקטים עירונית החזרת מפעלי ההסתדרות בגרסה אמריקאית
נטל עודף גם רלוונטי לרעיון של ממדאני להקים רשת חנויות סופרמרקט בסבסוד ובעלות עירונית. הנימוק מעניין: תחרות חופשית לא הוכיחה את עצמה בהורדת מחירי המזון והבטחת איכות. שזה קשקוש מוחלט. מדוע? זה נכון שיש לחנויות/ספקים לפעמים כוח מונופולי ולכם הם יכולים לעשוק את הציבור, אבל בהשוואה לאיזו חלופה? שהמדינה/עירייה תנהל עסקים? אפשר לקבוע בצורה נחרצת שעסקים בבעלות המדינה/עירייה הוכיחו שוב ושוב חוסר יעילות שעולה לציבור הרבה מאוד. (זוכרים את מפעלי ההסתדרות?). ההיסטוריה הכלכלית ברורה: עסקים ציבוריים הם לרוב מסורבלים, יקרים וחסרי תמריץ ליעילות. תחרות חופשית אולי לא מושלמת, אבל היא עדיפה עשרות מונים על בירוקרטיה עירונית שמוכרת עגבניות.
שכר מינימום פחות נזק, יותר אינפלציה