רבים שאלו לדעתי על הריאיון עם דרון אסמוגלו מ-MIT, שערך אורי פסובסקי בגלובס:
אורי פסובסקי, “למה הכלכלן המשפיע בעולם בטוח שאנחנו טסים לכיוון הלא נכון?”, באתר גלובס, 25 ליוני 2021
אפתח בגילוי נאות (שמיד יובן שהוא מיותר), אסמוגלו היה המארח שלי ב-MIT כשהייתי במקום בפוסט דוקטורט. ראשית, פסובסקי כרגיל מראיין רק את מי שיוצא נגד כלכלה חופשית ורוצה במפורש או במרומז שהממשלה תתערב ותגביל. אבל פסובסקי אינו הנושא אלא אסמוגלו, או לפחות הטענות שלו. ונדמה לי שכל מי שיקרא את הטענות בלי ההילה של הטוען (אחד הכלכלנים המשפיעים ביותר בעשור האחרון + ובלי ספק אדם וכלכלן מבריק) לא יתרשם יותר מידי, בסופו של דבר הוא מעלה טענות די נדושות שכבר עסקנו בהן כאן רבות.
ועכשיו לטענות: בתמצית אסמוגלו טוען, שבכל שינוי, גם אם הוא לטובה כמו טכנולוגיה שמחליפה עבודה קשה – יש מי שמפסיד. אני לא חושב שיש כאן חדשות מרעישות והאמת שלא כל כך הבנתי מה עוד יש בריאיון. בואו נתמקד בציטוט הבא של אסמוגלו:
הלודיטים [שהרסו מכונות שהתחרו בהם] לא טעו, הם הבינו את הטכנולוגיה נכון לגמרי. העובדה שיצא להם שם רע, היא מטורפת. הם היו בעלי מלאכה מוכשרים, והעבודות האלה נעלמו
אז בהחלט יתכן שהלודיטים לא טעו בשירות האינטרס הצר שלהם, אבל האם העובדה שלא נכנעו להם היא “מטורפת”? הרי גם ארגוני עובדים חזקים ששובתים למען האינטרס הצר שלהם לא טועים, וגם חוסמי יבוא שנלחמים על האינטרס הצר שלהם לא טועים, וגם מונופולים דורסניים שמונעים תחרות לא טועים. אז מה? והאמת, הלודיטים כן טעו, אם הם היו חושבים על טובת הצאצאים שלהם. נניח שלפני 200 שנה העולם היה נכנע ללודיטים ועוצר את הקדמה הטכנולוגית. האם היום המצב של צאצאי הלודיטים היה טוב יותר? אני חושש שאסמוגלו מעלה טענות סטטיות, שמתמקדות בטווח הקצר, ולכן אולי, כמו רבים אחרים, שם את הדגש על חלוקת העוגה ולא על גודל העוגה.
ממליץ מאוד, למי שלא עשה זאת עד כה, להאזין לפרק בפודקאסט עושים חשבון על יעילות וצדק. אני מסביר למה, לטובת רווחת הציבור כולו, כולל החלשים שנפגעים מרפורמות מסוימות, כדאי לאמץ מדיניות על פי היעילות ולא על פי שיקולי שוויון ו”צדק חלוקתי”. במחילה על היהירות, אבל נדמה לי שבפרק הזה יש יותר חדשנות מחשבתית מאשר בריאיון של אסמגולו.
ואחרון, אני מניח שהאירוניה לא חמקה מרבים מהכלכלנים שקראו את הריאיון, ואני אהיה (כרגיל) האידיוט שיכתוב את הדברים. אסמוגלו מלין על “ויתרנו על מגוון דעות לטובת חזון אחד” ובאופן כללי על פערי עושר וכוח. אני מפרגן לשכר הגבוה שאסמוגלו מקבל (לא רחוק ממיליון דולר לשנה), אבל פחות לעובדה שרבים במקצוע חוששים ממנו. האיש צבר המון כוח, והעובדה הזו מקשה על חוקרים צעירים לפרסם מחקרים שיוצאים נגד האג’נדה שלו.