למי טוב הסכם בלעדיות?

הממונה כתבה לי שהיא מאמינה שיש מקרים שבהם יש הצדקה לאשר לעסק בלעדיות, ואני אומר: לפי הצעת החוק שלי, אם מישהו ירצה שיאשרו לו בלעדיות – הוא יצטרך לפנות למדינה, והיא תבחר אם לאשר לו את הפטור.

הגישה של מיכל הלפרין, שבשונה מכהן שמרה על וויכוח ענייני ולא יצאה נגד השר בצורה ציבורית, היא גישה עדיפה: מותר בתנאים מסוימים כן להתחייב לבלעדיות, ואז לא צריך אישור מראש.

לטענתה של הלפרין הסכמי בלעדיות אינם צריכים להיות אסורים באופן גורף, ויש לאסור אותם אם רשות התחרות השתכנעה שהם פוגעים בתחרות והבלעדיות לא נעשתה באופן סביר ומידתי. יש לזכור, שלפעמים דווקא לטובת התחרות מוטב להעניק בלעדיות. יתכן קניון שבלי בלעדיות (לעתים זמן מוגבל יספיק) לסוג שירות מסוים, השירות לא יהיה קיים כלל. ועוד כדאי לזכור, שתחרות אינה המטרה. היא האמצעי לייצר שירות טוב יותר וזול יותר לציבור.

ההתבטאויות של כהן מעידות בצורה הברורה ביותר שהמטרה שלו היא תשומת לב, ולכן חשוב לו להגיד לציבור משהו בסגנון “אני גבר גבר, ואני קובע, ואני אלחם למענכם” – או במילים שלו:

המדיניות שלי היא לפעול לטובת הצרכנים. לכן קודם כל כיבדתי את הממונה ואמרתי לה ‘זאת המדיניות שלי – קבלי אותה’. בתגובה היא שלחה לי מסמך מנומק, אבל לא קראתי שם שום נימוק ששכנע אותי. אז התקדמתי ואמרתי למחלקה המשפטית ‘חברים, תכינו את הצעת החוק’. עם כל הכבוד לממונה, אני זה שקובע את המדיניות ואני חולק על דעתה – באתי לסייע לקידום התחרות וחוק שמתיר בלעדיות חוטא למטרה.