על תרומות של חברות ציבוריות

[ליאת] לוי [דהמרקר] חשפה, בין השאר, שחברות ציבוריות — כמו, שטראוס, סנו ונטו — תרמו לעמותות צדקה של חסידות גור, שקשורות לסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן. בתפקידו זה השפיע ליצמן על החלטות מדיניות הרלוונטיות לחברות אלה, כמו אגרות רישוי לתמרוקים ורישיון משרד הבריאות לתמרוקים המיועדים ליצוא (סנו); על רפורמת סימון המוצרים, למשל, של מזון עתיר שומן; על סימון מוצרים עתירי נתרן (חטיפים כמו תפוצ’יפס של שטראוס־פריטו־ליי מקבוצת שטראוס, שתרמה 110 אלף שקל לעמותת הצדקה רפואה וישועה של חסידות גור); וכן על סימון משקאות עתירי סוכר (חברת האג”ח טמפו (102 +0%) , שתרמה 1.25 מיליון שקל למרכז העולמי של חסידי גור ב–2015). משקיעי סנו נטו ושטראוס לא היו יודעים על תרומות אלו אלמלא חריצותה של לוי — משום שהחברות לא נתנו להן גילוי בסעיף התרומות בדו”חות הכספיים השנתיים שלהן.

ליאת לוי, מדווחת על חברות רבות שתורמות לחסידות גור, בעיקר חברות מזון, משקאות, ותמרוקים, שרווחיותן תלויה ברגולציה של משרד הבריאות הנשלט על ידי שר הבריאות ליצמן, אבל גם אלעל בתורמות (שם זה קשור כפי הנראה לענייני השבת).

נראה שאפשר לחלק תרומות של חברות ציבוריות לשלושה סוגים:
1. תרומות מתוך רצון כן של בעלי השליטה/המנהלים שמקבלים החלטות לסייע לגופים שמקבלים את התרומות. יתכן שלבעלי השליטה באמת חשוב באופן אישי לסייע לנזקקים או להציל לווייתנים וכדומה.
2. תרומה לשם פרסום החברה.
3. תרומה להקלה ברגולציה והטבות שלטוניות שונות

לגבי 1, די ברור שמדובר בתרומה פסולה במבחינה כלכלית/מוסרית (אני לא עוסק בצד המשפטי). רווחי החברה שייכים לבעלי המניות, במקום לתרום, ראוי לחלק דווידנדים, וכל בעל מניות יחליט בעצמו מה לעשות עם הכסף. ומקבלי ההחלטות בחברה שרוצים לתרום, שיעשו זאת בכספם הפרטי.

סעיפים 2 ו-3 משרתים את בעלי המניות, ולכן אין בהם פסול מהמבחינה זו, אבל 3 הוא שוחד. לא קל להוכיח שוחד מבחינה משפטית. ברור לכל בר דעת שהחברות השונות המצוינות בכתבה לא היו תורמות לחסידות גור אם ליצמן לא היה שר הבריאות, אבל להוכחת שוחד דרוש הרבה יותר. דרישת שקיפות במקרה הזה יכולה לסייע.